פריז אהובתי- מדריך לסועד הצמחו-טבעוני

מכיריי ומוקיריי מודעים לחיבתי לעיר האורות. אני משתדלת לבקר בעיר לפחות פעמיים-שלוש בשנה.
זה די פשוט. מזמינה כרטיסים מתחנת הרכבת בליל, בדרך כלל עם TGV. ליל נמצאת במרחק נסיעה קצר מאוד מכאן, והנסיעה ברכבת לפריז אורכת שעה בערך. הרבה יותר נוח מאשר עם הרכב, למרות שגם את זה עשינו פעם או פעמיים. פחות נוח, גם כי הנסיעה אורכת שעתיים וחצי ועולה כסף בכביש אגרה, גם כי אנחנו לא מתניידים בתוך העיר עם רכב, וגם כי חניונים עולים הון קטן.

למה יומיים שלושה? כי זה מה שאני יכולה להרשות לעצמי. בערך. פריז עיר יקרה לא רק למגורים, אלא גם לטיולים. צריך לקחת בחשבון עלות רכבות, מלונות (או דירות, גם את זה עשינו, זה לא זול יותר בהכרח), אוכל, קפה, קצת קניות, תרבות.
וחוץ מזה- אני תמיד נשארת עם טעם של עוד. ומצפה לביקור הבא.

אני מדלגת על אתרי החובה או לא חובה לתיירים, היות וביקרנו בהם פעמים רבות, וכל מדריך אינטרנטי ממוצע יוכל לעזור בענין. אבל אחרי ארבע שנים ומשהו של טבעונות, רציתי לכתוב סוג של מדריך מניסיון למסעדות ובתי קפה שהם ויגן פרנדלי. כך יישאר לי זיכרון נחמד, וגם אוכל לסייע לחברי ההרביבורים ובני משפחותיהם.

הרשימה מורכבת רק ממקומות שביקרתי בהם. בשנתיים האחרונות ישנה פריחה של מקומות ויגן פרנדלי בפריז. מטעמי אהבת בעלי חיים או מטעמי בריאות. כך שכבר ממש לא קשה להיות טבעוני בפריז (במקומות אחרים בצרפת לעומת זאת…). מלבד המסעדות שאני מציינת אפשר למצוא אוכל טבעוני ברשתות ידועות כמו Exki, או Le Pain Quotidien, שפרושות ברחבי העיר כמעט בכל מקום. הקפה במקומות האלה הוא בדרך כלל, איך לומר, חרא. האוכל לא מרגש במיוחד, אבל משביע, מנות גדולות וזה טעים, הכי חשוב.

קדימה, בואו נתחיל (אגב, כל התמונות צולמו בסלולרי, ולא בתנאי תאורה אופטימליים, התנצלותי מראש):

המפונפנת- Gentle Gourmet:

זוהי למעשה המסעדה היחידה בפריז שמגדירה את עצמה כגסטרונומית טבעונית. המיקום נוח (כמה מטרים מתחנת הבסטיליה), העיצוב והשירות מפונפנים, האוכל והשתיה יקרים (קוקטייל למשל, יעלה 10 אירו, כוס יין- 7 אירו), התפריט מצומצם.
סעדנו במסעדה הזו פעמיים. פעם אחת בקיץ, בהרכב משפחתי עם עוד בני משפחה שגרים בפריז, ובפעם השניה בביקור האחרון בשבוע שעבר. החוויות היו מאוד שונות אחת מהשניה.
בשני המקרים השירות היה מצויין. מלצרים מקצועיים, אדיבים ויודעים את העבודה.
האוכל לעומת זאת, היה הרבה יותר מוצלח בביקור הראשון שלנו. כיאה למסעדת שף הצילחות של המנות יפה ומעודן. אבל בביקור האחרון מאוד התאכזבנו גם מהמנות, וגם מהביצוע. הקינוחים לעומת זאת היו מצויינים.
אחרי הביקור השני, שלחתי למסעדה מייל ובו פירטתי את החוויות והתחושות שעלו בי בעקבותיו. לאחר כשבוע קיבלתי בחזרה מייל מבעלת המסעדה, שבו היא התנצלה עמוקות על החווייה שלי, והזמינה אותי להתארח שוב במסעדה לארוחה מלאה על חשבונם, מתי שארצה, בעתיד. אני אומר רק במאמר מוסגר- שאני מאוד לא אוהבת אנשים שקוטלים בתי עסק, במיוחד קטנים, בפומבי. חוויית שירות מורכבת מהרבה מאוד דברים, ואני מאמינה שלפחות במקומות כאלה, פנייה אישית לבעלים תהיה הרבה יותר יעילה גם ללקוח, וגם לבעל העסק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתר האינטרנט:
https://gentlegourmet.fr/en/

מטרו: Bastille

הכיפית, הלא מחייבת, והתמיד טעימה- Brasserie 2eme Art:

זו מסעדה שאנחנו תמיד חוזרים אליה בביקורינו בפריז. בראסרי, אבל טבעונית. משעשע לדעת שרוב הלקוחות של המסעדה אינם טבעונים. הם חוזרים לשם פשוט כי האוכל טעים. התפריט פשוט למדי. כל ג׳אנק פוד טיפוסי כמו המבורגרים, נאגטס, פיצות, קבב, וגם סלטים וקינוחים. כדאי להזמין מקומות, במיוחד אם אתם מגיעים לעיר בעונות עמוסות יותר. גם פה מבחר נאה של קוקטיילים ויינות במחירים סבירים בהחלט. רק על מנת לסבר את האוזן- אכלנו בבראסרי, קבוצה של שישה אנשים, עם שתייה וקינוחים, ושילמנו 170 אירו. על הארוחה ליום ההולדת שלי בקפה גורמה, שלוש מנות לכל אחד, יין, מים מוגזים וקפה, שילמנו לשני סועדים 130 אירו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המבורגר, כאילו דה. אחד הטובים. באמת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ויאן מתבל את הפיצה שלו.

אין אתר אינטרנט, יש דף פייסבוק:
https://www.facebook.com/brasserie2emeartparis/

מטרו: Étienne Marcel

ההמבורגריה- Hank Burger:

אחד המקומות הכי חמודים במארה. מסעדונת קטנה שמגישה כמה סוגי המבורגרים. כולם טעימים מאוד. השירות בדלפק. מזמינים, משלמים, באים לקחת, ואוכלים ליד אחד השולחנות. יש תחנות של רטבים למי שרוצה, ולא צריך לשלם שישים סנט לשפריץ של קטשופ כמו בכל מקום טיפוסי אחר. לוקחים כמה שצריכים וזהו.
הבורגרים מגיעים על פלייסמנטים חמודים עם שלל ״הידעת״ בענייני השפעת המזון מן החי על כדור הארץ, כולל משחקים לילדים. לאחרונה המסעדה פתחה גם פיצריה טבעונית- אותה עוד לא ניסיתי, כי לא היתה עדיין הזדמנות, אבל אני עוד אעשה את זה. למי שרוצה לצפות בסרטון (בצרפתית) של יוטוברית טבעונית שבודקת את המסעדות בפריז ומחוצה לה- יש כאן ווידאו חמוד שבו היא מפרטת את החוויות מהביקור:
https://www.youtube.com/watch?v=vrcI527YKX8

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתר האינטרנט:

http://www.hankrestaurant.com

מטרו: Rambuteau

האידאולוגית- My Kitch'n:

מיי קיטשן זו למעשה קנטינה יותר מאשר מסעדה. מקום קטן וחמוד, שיש בו ארבעה או חמישה שולחנות בפנים המסעדה, ועוד שניים שלושה בחוץ, שאפשר לשבת בהם ביום נעים. התפריט מציע אוכל בריא, פשוט וטעים במחיר הוגן. אפשר להזמין גם מיצים וסמוז׳י שונים. המקום שייך לבחורה נחמדה, שבדית במקור, אבל חיה בפריז בשנים האחרונות אחרי שטיילה לא מעט בעולם. היא מעבירה גם סדנאות בישול טבעוני, יוצרת רשת עסקית ליזמים טבעונים בעיר, ומקימה דוכנים בשלל אירועים עם אוריינטציה לזכויות בעלי חיים ואדם. אם אתם מזדמנים לשם- לא לוותר על הfaux gras, הגירסה הטבעונית לפואה גרה (מאכל שלא הכנסתי לפה גם כשאכלתי כמעט כל דבר אחר, בגלל האופן האכזרי שבו הוא מופק). לבעלים יש גם חיבה מוזרה למייקל ג׳קסון, ואת זה לא תוכלו לפספס כשתיכנסו לשם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתר האינטרנט:

http://www.mykitchn.fr/www.mykitchn.fr/Welcome.html

מטרו: Brochant

הבריאותית- PH7- Equilibre:

למסעדה הזו הגענו ממש במקרה באחד מביקורינו בעיר. היה לנו מעט זמן לאכול ארוחת בוקר ולהגיע לתחנת הרכבת. בשעה תשע בבוקר לא היו הרבה מקומות פתוחים בסביבה שלנו. בדקתי באפליקציית הפרה השמחה ומצאתי את המקום הזה. כשהגענו לשם המסעדה לא היתה ממש פתוחה, למרות שעל פי שעות הפתיחה היא כן היתה אמורה להיות. אבל היו שתי נשים בפנים, שפתחו לנו את הדלת. הסברנו שבאנו במיוחד לאכול ארוחת בוקר, והן הושיבו אותנו. אחרי המתנה של עשר דקות לערך קיבלנו ארוחת בוקר שלא היתה בתפריט המסודר, אבל היתה טעימה להפליא.
הבעלים והבשלנית עובדת על פי עיקרון של אכילה שמאזנת את רמת החומציות בגוף ודורשת ממנו משאבים כאלה ואחרים לעיכול. על פי העיקרון הזה מוצרי חלב ובשר מאוד קשים לגוף לעיכול, וככאלה אינם בריאים, ולכן היא לא מגישה אותם במסעדה (המסעדה לא טבעונית במאת האחוזים, לא באמת הבנתי את העיקרון). מי שיגיע לשם בשעת הצהריים יקבל צלחת מלאה בכל מיני ירקות שהוכנו במספר אופנים. אני פחות מתחברת לזה, כי זה קצת עמוס ומתערבב ביחד, אבל ארוחת הבוקר שלי היתה מעולה. היא טחנה לי כמה סוגי זרעים ואגוזים ביחד עם יוגורט צמחי. זה היה ממש טעים. יאן קיבל מיץ פירות ועוגת שוקולד שהוא דווקא אהב.
אין תמונה, יש אתר אינטרנט:
https://www.monph7.com/photos

מטרו: République

הרוסטיקית- Le Potager du Marais:

מי שאוהב את האווירה של בית אוכל קטן ובלתי מרווח, שולחנות צמודים עד כדי כך שניתן להקשיב לשיחות של מי שיושבים לידך מצד אחד, ומצד שני להרגיש מאוד צרפתי, ישמח לאכול שם.
למעשה, במסעדה הזו מגישים מנות ידועות בגירסה טבעונית. מרק בצל, טארט ירקות, בף בורגיניון וכדומה. אני אכלתי שם לבדי באחד הביקורים, כשיאן ופשושיק בילו את היום בדיסנילנד, והאמת- היה לי כיף. השירות היה מצויין והאוכל היה טעים. אכלתי בף בורגיניון עם סייטן, וקינחתי בקרם ברולה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתר האינטרנט:
http://www.lepotagerdumarais.fr

מטרו: Rambuteau

הפאטיסרי!! VG Pâtisserie:

כמו שאתם בטח מבינים, כבעלת מאפייה, מעניינים אותי במיוחד בתי מאפה. vg היא למעשה הפאטיסרי הטבעונית היחידה בפריז נכון לעכשיו. יש הרבה מאוד בתי קפה ומסעדות שיש בהן קינוחים טבעוניים. אבל בvg מכינים אך ורק פאטיסרי, מאפים ודנישים. אפילו לא לחם. המקום נפתח לפני קצת יותר משנה, והיה על הכוונת שלי מההתחלה. מכינים שם את כל הטארטים והמאפים הקלאסיים הצרפתים בגירסה טבעונית. אפילו עוגיות מקרון (עם מרנג מאקווה פאבה), אפילו עוגת שלושת המלכים (מאפה של בצק עלים ממולא בקרם שקדים מעוללללהההה). בעלת הפאטיסרי הוציאה ספר במקביל לפתיחת המקום, מיותר לציין שכבר רכשנו אותו. והיא בהחלט מוכיחה שכל מה שלא טבעוני אוכל, אפשר לאכול גם טבעוני.
הפאטיסרי קטנה למדי. שלושה שולחנות בפנים, ועוד שניים בחוץ, ויטרינה קטנה עם דנישים שפונה כלפי חוץ, ויטרינה נוספת לפאטיסרי, מכונת קפה וגם מעט מקום לשתיה קרה כמו מים או תה קר.
המחיר- יקר. אבל כל פאטיסרי שמכבדת את עצמה ומכינה מגדנות שכאלה תהיה יקרה.
דגמנו שם חתיכה של עוגת שלושת המלכים, לקחתי גם אחת כזו שלמה הביתה (26 אירו. רק כדי לסבר את האוזן, זו שאנחנו מוכרים- עולה 15 אירו), ובנוסף דגמתי את מה שקוראים פאריז-ברסט. מאפה עגול שבין השכבה התחתונה לעליונה שלו ישנו קרם מתוק עם אגוזי לוז מסוכרים. טעים, וכבד. אני לא חובבת גדולה של קרמים, אבל חשתי חובה לנסות פאטיסרי ולא מאפה מהסוג היבש יותר. הפאריז ברסט עלה 6.5 אירו. היה שווה את זה.

 

במקום לקשר את אתר האינטרנט, אני מקשרת לרשומה מאחד הבלוגים האהובים עלי, השייך לשתי נשים מקסימות, אחת מאמריקע, השניה מאנגליה, שתיהן גרות בפריז, יש להן גם ערוץ יוטיוב שמוקדש לאוכל ואורח חיים בריא (ברובו, בכל זאת, פאטיסרי זה לא ממש אוכל בריאות):
http://veggiemagnifique.com/vg-patisserie/

מטרו: Voltaire

טבעונות להיפסטרים- Aujourd'hui Demain:

חנות שהיא גם בית קפה שהיא גם סופרמרקט שהיא גם חנות בגדים ואביזרים.
החנות נפתחה לפני מספר שבועות בלבד, ביוזמה של שני צעירים, בחור ובחורה. המטרה שלהם היתה ליצור חלל נעים שאפשר לשבת ולשתות בו קפה או לאכול משהו קטן, ותוך כדי גם לערוך קניות של מוצרים טבעוניים.
האיזור שבו החנות נמצאת הוא לא באמת פופולרי או תיירותי במיוחד. הרחוב קצת מוזנח, אבל הוא נמצא ממש על שוליים של בולווארד רישאר לנואר, כך שקל יחסית למצוא אותה. שימו לב- האוכל מוגש רק משעה 12:00.
אולי זה הגיל שלי, ואולי זה חוסר החיבה שלי להיפסטרים, אבל איך אומרים, לא נפלתי.
קודם כל אציין לחיוב עוגת גבינה טבעונית raw שהזמנתי תוך כדי לקיחת סיכון מסויים, מאחר והיא כללה מאצ׳ה. לא יודעת אם טעמתם מאצ׳ה, אבל יש לזה טעם של דשא. כמו לכל האבקות הירוקות ממשפחת הספירולינה, מורינגה, כלורלה, ושאר הירוקים שנורא נורא בריאים לנו, אבל יש להם טעם של גיהנום בפיתה.
אבל הופתעתי לטובה, העוגה היתה ממש טעימה. מתוקה במידה ולא יותר מדי, וגם לא כבדה- בדרך כלל עוגות raw נוטות להיות כבדות יותר בגלל השימוש באגוזים ותמרים. גם הקפה היה משובח, והמחיר היה בהחלט הוגן.
תוך כדי שהמתנו לקפה שלנו הסתובבתי קצת בחנות. היו שם המוצרים הטבעוניים שכל טבעוני מכיר, חלקם נמכרים אצלי במאפייה. היו גם חולצות ומעילים, ותיקי גב, יד, במחירים גבוהים מאוד. תיק אחד מצא חן בעיניי מאוד, ולמרות שידעתי שאני יכולה להזמין אותו דרך האינטרנט החלטתי לשאול מה המחיר, וגם- האם יש להם תיק חדש ולא מתצוגה. בגלל בעיות בגב אני לא קונה תיקי יד. הבחור  (שחבש כובע צמר והיה עטוי זקן, כמובן), נראה כאילו הפרעתי לו בצפייה בסלולרי שלו, ואמר שאין לו עוד תיק שלא מתצוגה. אני רגילה אפילו מבלגיה- שכאשר מוכרים מוצר מתצוגה- מוכרים אותו בהנחה. העובדה שכל דיכפין יכול לגעת ולהסתכל, הישיבה בחוץ וצבירת האבק- מורידים מערכו. אבל הדברים האלה כנראה לא ידועים ליזם המתחיל, והוא לא הציע למכור אותו עם הנחה, אני גם לא שאלתי. אם הוא היה נראה קצת יותר מתעניין בי מאשר בטלפון, יכול להיות שהייתי מחליטה אחרת. אבל לא. לא נורא. בכל מקרה, אני לא ממליצה להגיע לשם ממש במיוחד, אבל אם אתם בשכונה- למה לא. תנו קפיצה ועיזרו להיפסטר המתחיל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתר האינטרנט:
אין, יש רק פייסבוק או אינסטוש- https://www.facebook.com/aujourdhuidemainfr/

מטרו: Richard-Lenoir

הישראלית- Salatim:

כמו שאתם מנחשים מהשם- המסעדה היא בהחלט ויגן פרנדלי. יש בפריז לא מעט מסעדות ישראליות ופלאפליות מצויינות. אני חושבת שנתקלתי בשם של המסעדה הזו דווקא באתר של דיויד לייבוביץ׳. המסעדה שהיא בעצם קנטינה שכזו, מעט מאוד שולחנות, טייק אווי- מלאה עד אפס מקום עם קבוצות של אנשים שמחכים בחוץ, והדבר היחיד שאת תוהה לעצמך הוא- איך הם יכניסו את כולם לגומחה הזו. אז הם מכניסים את כולם. הם נחמדים בטירוף, מכניסי אורחים ומייד מקבלים הרגשה כזו של בית. אפילו נאלצנו להקשיב לאלבום של בן אל וסטטיק, עד שחשבתי שמזלי התמזל בכך שלא אצטרך להקשיב באופן יזום לטודו-בום. בשולחן בכניסה ישבו שני זקנים ששיחקו קלפים, מתעלמים לחלוטין מההמולה שמסביבם, לא אכפת להן שמחכים אנשים בחוץ, הם משחקים, ויש להם זמן. קיוסק בבאר שבע סטייל.

המסעדה לא טבעונית, אבל יש בה היצע מספק בהחלט. מזמינים צלחת סלטים ומקבלים צלחת גדולה עם כמה סוגי סלטים, כמות גדולה של חומוס חמים וטעים עם שמן זית, סלט חצילים קלויים. לחם ללא הגבלה. פשושיק כל כך התלהב והיה כל כך מורעב שהוא סיים שלוש סלסלות של לחם, ואמרתי למלצרית שאם צריך לחייב אותנו על אקסטרא- שתרגיש חופשי. אבל היא ענתה לי בעברית במבטא צרפתי כבד- לא.. לא… פה זה סרפת!!!
ליווינו את האוכל בלימונענע קרה. כשהזמנו קפה לא הייתי צריכה לבקש חלב סויה. היא הציעה לבד. היה מ-ע-ו-ל-ה. ועבור שתי צלחות מלאות, לחם בשפע, שתיה קרה וחמה, וגם הבבקה של פשושיק, שילמנו 37 אירו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתר אינטרנט- אין, יש דף פייסבוק:
https://www.facebook.com/SalatimParis/

מטרו: Sentier, Bonne Nouvelle

חוץ מכל המקומות האלה, ישנם לא מעט מקומות שמציעים קפה מצויין ולצידו בייגל טבעוני (בדרך כלל חומוס, אבוקדו וירקות קלויים), או פודינג׳ ציה, או סלט עם קינואה. השווה בינהם שיצא לי לפקוד הוא בית הקפה של חנות הספרים הידועה והכה תיירותית Shakespeare and Company. אם יוצא לכם להגיע לשם אחרי ביקור בנוטרה דאם- למה לא. טעים וזול יחסית, ובקיץ בכלל כיף לשבת.

אני ממליצה להוריד למכשיר הסלולרי את אפליקציית Happy Cow, רק שימו לב בחיפוש שלכם, לסמן את הVeg Option ולא את ה-Vegan, כי הVegan יראה לכם תוצאות של מקומות שהם מאה אחוז טבעוניים, וכאלה- אין הרבה. ויגן פרנדלי לעומת זאת- יש הרבה מאוד, ולכן כדאי לבחור באפשרות הראשונה.

עד כאן.
אסיים בתמונה לא חדה במיוחד של גלגל הענק בקונקורד. למרות פחד הגבהים שלי עלינו עליו בלילה. החוויה היתה מרהיבה ומפחידה כאחד. אני ממליצה בקור (בכל זאת, שתי מעלות בערב חורפי).

מודעות פרסומת

השינויים שלא התרחשו.

הרבה זמן לא כתבתי.
באופן כללי, אני לא כותבת הרבה בבלוג. בעיקר מחוסר זמן, וכשכבר יש לי זמן.. אין לי כוח.

כתבתי בבלוג בעבר, שיש לנו מחשבות ורצון לעשות שינוי. המאפייה שלנו קיימת כבר שש שנים. אנחנו עובדים קשה מאוד, אבל יש לעבודה הקשה הזו פירות. סה״כ המאפייה מצליחה ועובדת מצוין. ולראיה- אין לי זמן או כוח לכתוב בבלוג.
עד לפני שנה המאפייה היתה פתוחה שישה ימים בשבוע. מה שהותיר לנו אפס זמן פנוי. ביום הסגירה עשינו בעיקר את כל מה שלא היה לנו זמן לעשות במהלך השבוע. ניירת, קניות, נקיונות, ואם הצלחנו לדחוף גם שעת שינה בין לבין- מה טוב.
לפני כשנה החלטנו לסגור את החנות יום נוסף בשבוע, מתוך הבנה, שעבודה אינטנסיבית כזו ללא מנוחה ראוייה היא מתכון לסטרס, מחלות (לא שאנחנו יכולים לסגור את החנות כשאנחנו חולים. לעצמאים אין ימי מחלה) ושאר מרעין בישין. ההבדל משמעותי בהחלט.
למרות זאת, איכשהוא יוצא, שאנחנו ממשיכים לעבוד גם כשהחנות סגורה. לפני כחודשיים רכשנו אוטומט לממכר לחמים, שאותו אנחנו ממלאים בלחם טרי פעמיים. בראשון אחר הצהריים, וביום שלישי בבוקר. כך הלקוחות שלנו יכולים לקנות לחם גם כשהחנות סגורה. אנחנו- עדיין צריכים לאפות, לפרוס וכו׳.
הרכישה של האוטומט באה מתוך ההבנה שללקוחות קצת קשה להסתדר מיום ראשון עד יום רביעי, כשאנחנו שוב עובדים- עם לחם ממקום אחר, וגם שישנם לקוחות שמסיימים לעבוד בזמן שהחנות סגורה, והאוטומט משרת את הצרכים שלהם במקרה הזה גם כן.
למרות מחירו הגבוה, חישבנו שלאחר שנה וחצי נוכל להחזיר לעצמנו את ההשקעה, ולכן החלטנו לקנות אותו.

באותה נשימה,
לפני פחות משנה שוחחנו בינינו על המשך הדרך שלנו במאפייה. על העובדה שאנחנו אמנם עובדים קשה ומרוויחים את לחמנו (תרתי משמע) בכבוד,
אבל מצד שני אנחנו לא מצליחים לקיים אורח חיים שגם לוקח בחשבון את הרצונות שלנו מחוץ לעבודה. חיי משפחה, תרבות פנאי. העובדה שהאינטנסיביות של העבודה לא תשתנה- ואנחנו כן נתבגר. העובדה שהעבודה הפיזית מתחילה לגבות מחיר בריאותי. שלי- עם בעיות בגב שאין להן פיתרון למעט הפעלה מינימלית של השרירים המעורבים (מה שלא קורה בעבודה הזו, אין לי דרך אחרת לעבוד).
השעות הבואו נודה- מטורפות. היום אני כמעט בת ארבעים ויכולה לקום בחצות הליל אחרי שלוש שעות שינה בין שבת לראשון. אני לא אשמח לעשות את זה כשאהיה בת שישים (לא שהיום אני שמחה לעשות את זה). הניסיון שלנו עם עובדים בשנים שאנחנו כאן רק הוכיח לנו שעדיף לנו לא לעבוד במאפייה מאשר לשכור עובדים עם מוסר עבודה של חשופית. מעבר לכך- העלויות בלתי אפשריות.

זאת ועוד, העובדה שכטבעונית, קשה לי להמשיך לעבוד עם חומרי גלם שאני מתנגדת לצריכה שלהם. חלב, שמנת, חמאה, ביצים, ג׳לטין. אמנם בשנתיים האחרונות פיתחנו כאן קו מוצרים טבעוניים מפואר, שבאמת אין כמוהו בבלגיה (לא שזה כל כך אתגר פה, אבל בכל זאת). לא רק לקוחות טבעוניים מבקרים אותנו. גם לקוחות שיש להם רגישות או אלרגיה למוצרים ספציפיים מן החי שמחים לגלות שאצלינו הם יכולים לקנות עוגה או מאפה שגם הם יכולים להנות ממנו. אבל מצד שני, העבודה הזו על שני קווים- טבעוני ולא טבעוני- מאוד קשה ומלחיצה. כשעובדים על ״פס״ מסויים שיש בו מוצרים מסויימים מכינים כמות גדולה שמספיקה ליומיים שלושה. כשמכינים קרם טבעוני, בשביל כמה עוגות ספורות, זה לוקח לא פחות זמן, לפעמים יותר, אבל כמות העוגות שמכינים נמוכה בהרבה. פשושיק אופה כמעט את הכל לבדו. הוא אמנם סוס עבודה בלגי, אבל גם הוא רוצה לנוח לפעמים. וסופי השבוע פה עבורו- כוללים בערך שש שעות שינה מיום שישי עד יום ראשון, ועבודה ללא הפסקה.

לכן חשבנו ושוחחנו והחלטנו להעמיד את המאפייה למכירה, מתוך ידיעה שזה קשה מאוד עד בלתי אפשרי למכור את המבנה הזה. קשה מאוד עד בלתי אפשרי גם כי זה לא רק בית, זה בית ועסק. ושנית, כי זה מבנה ישן, ולמרות שבמהלך שש השנים שאנחנו פה השקענו בסביבות מאה אלף יורו נוסף על מחיר הבית בשיפוצים, חידוש ורכישה של ציוד למאפייה- זה רק קצה הקרחון. להמשיך לגור פה ישאב מאיתנו הרבה יותר כסף ממה שחשבנו שנצטרך להשקיע אי פעם במבנה. וזה לא שיש לנו ילד שמתכוון להמשיך את חייו כאופה לכשייתבגר. כך שגם לבלות את הפנסיה בבית הזה- אין לנו רצון. חישוב גס שעשינו, של ההשקעה שנצטרך להשקיע בבית הזה אם נמשיך לגור בו, הגיעה לכך שבסופו של דבר הבית הזה יוציא מאיתנו בשנים שנגור פה יותר משבע מאות אלף יורו. לא סכום שאנחנו מעוניינים להוציא פה, או בכלל, על מבנה מבטון.

אני חושבת שהבית עמד למכירה מאוקטובר האחרון, באתר של סוכנות תיווך. במהלך הזמן הזה נאלצתי להתמודד עם בליץ של שאלות מלקוחות בחודשים הראשונים. אנשים שראו את הבית באתר האינטרנט ותהו מדוע אנחנו מוכרים את המאפייה. היה לי חשש גדול מאוד שזה יפגע במכירות, ובמקרה שלא נצליח למכור- שזו תהיה פגיעה בלתי הפיכה. לכן השקעתי זמן ומאמץ והסברתי ללקוחות שנכון לאותו רגע אנחנו לא הולכים לשום מקום, שיש לנו רצון לנסות מקום טבעוני במאת האחוזים, ושכאן בכפר זה לא אפשרי. שהלקוחות יבינו שזה בא ממקום מסויים ולא בגלל שאנחנו לא אוהבים את הכפר (אנחנו לא, אבל לא אומרים את זה ללקוחות). ואכן, למרות שעברתי כמה שבועות די קשים של חששות ושאלות בלתי פוסקות מהלקוחות, הצלחנו לשרוד את המשוכה הזו.

מיותר לציין שאף אחד לא התעניין בבית ובמאפייה. אחד מהספקים שמוכרים לנו קמח סיפר לנו שרק בפלנדריה ישנן חמישים מאפיות למכירה. לכן המשכנו כרגיל. העלינו אתר אינטרנט חדש, קנינו ציוד שהיה צריך ולא השקענו אנרגיה בניסיון למכור את הבית מעבר לעובדה שהוא המשיך לשבת באתר האינטרנט של המשרד.

בקיץ, לפני שיצאנו לחופשה, התקשר סוכן התיווך, ושאל האם אנחנו עדיין מעוניינים למכור את הבית. פשושיק שאל אותי מה לענות- אמרתי שאין לנו מה להפסיד, ולמה לא. הוא ביקש מאיתנו כמה פריטי מידע שלגיטימי לבקש. אני רק חשבתי שזה מוזר שהוא מבקש אותם לפני שהמתעניין הפוטנציאלי בכלל ראה את הבית. אבל לא משנה. במהלך החופשה קיבלנו עוד טלפון פה ושם, אישרנו להם לקבל את המידע הפיננסי שהם רצו ממנהל החשבונות שלנו. לקראת סוף החופשה קבענו פגישה על מנת להראות את הבית.
כשהם הגיעו, ישבתי במשרד שלי. פשושיק עלה למעלה ואמר לי- את לא תאמיני מי רוצה את המאפייה. מי? מישהו שגר שני רחובות מפה. והוא בכלל עובד כצבע.
מוזר מאוד חשבתי, אולי הוא רוצה להסב את המאפייה לסדנת העבודה שלו בצביעה.. יכול להיות..
אבל לא. נכנסתי למאפייה, בכדי לראות זוג אנשים שאני מכירה, שקונים אצלינו מדי פעם. מסתבר שהצבע היה פעם אופה, ועבד במאפיות שונות. ועכשיו, כשהוא בן 47, הוא רוצה להפוך את זה שוב למקצוע שלו. אין לי מושג מה הידע שלו, או שהוא זוכר יותר מדי. אבל מה אכפת לי. העיקר שיקנה.
ישבנו פה איתו, ועם אשתו, ומנהל החשבונות שלהם, וסוכן התיווך, היו פה קשקושים במשך שעה בערך.  לאחר מכן הם הלכו ולא שמענו מהם בערך שלושה שבועות. פשושיק טען שהם לא יקנו את המאפייה, ושנראה לו שהאיש לא ממש יודע מה הוא עושה.

טוף, בינתיים תכננתי את חגיגות יום הולדת הארבעים שלי, והחלטתי להזמין כרטיס טיסה לישראל, כדי לא להיות עצובה כרגיל ביום ההולדת שלי.
לפני שהזמנתי את הכרטיס, התקשר מנהל החשבונות שלנו ואמר לפשושיק, שמנהל החשבונות שלהם התקשר, ואמר ש״הבית לא שווה כלום״, ושהם יהיו מוכנים לקנות אותו במחיר שנמוך בחמישים אלף יורו ממה שביקשנו.
תודה, אבל לא תודה. גם הצעה לא במקום, גם אופן ניהול משא ומתן הזוי לחלוטין, וגם- אם הבית לא שווה כלום- למה אתה בכל זאת מעוניין לקנות אותו, גם אם בפחות כסף. יש משא ומתן, אבל יש דרך לנהל אותו, וזה נשמע לנו לא לענין. אחרי השיחה הזו השלמתי עם העובדה שהבית לא יימכר והזמנתי את הכרטיס לישראל. הקונה הפוטנציאלי עוד התקשר לפשושיק בערב, ופשושיק היה קצר וענייני איתו, ואמר לו שזו לא דרך לנהל עסקים, ותודה, ולא תודה.

למחרת נכחתי בהפגנה ליד בית מטבחיים שכיכב בחדשות שבועיים לפני כן, כשהופצו בתקשורת צילומים של התעללות במקום. בזמן ההפגנה פשושיק התקשר אלי. האיש מעוניין לקנות את הבית. במחיר שלנו.
לא הבנתי את המצב. זאת אומרת, כן הבנתי. אבל אתמול הוא לא רוצה והיום כן? ואתמול הבית לא שווה והיום כן?
אז כן, הוא מעוניין לקנות את הבית.

כמובן שנכנסנו למצב של בלבול והתרגשות. מה עושים בעצם? איפה נגור, במה נעבוד, ובית ספר ליאן, ושוב טלטלה גדולה ושינוי משמעותי בחיים שלנו.

זה לא שלא דיברנו על כך בעבר. החלטנו להעמיד את המאפייה למכירה באתר כבר לפני הרבה זמן, וחשבנו על הסיבות הרציונליות לשינוי הזה, והאפשרויות שעומדות בפנינו. אנחנו כבר לא מאוד צעירים, ויש לנו כבר ילד גדול, לא תינוק שניתן לקחת לאן שרוצים בלי לקחת בחשבון מה הוא חושב ומרגיש.

ואחר כך להחליט. מה אנחנו רוצים. לפתוח שוב עסק עצמאי? להמשיך כשכירים?
אלוהים יודעת.

————————————————————————————————————–

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני חודש, אבל לא פרסמתי אותו, כי אני מאמינה שלא מודיעים ולא מפרסמים כלום לפני שיש משהו ממשי ביד. תכניות ורצונות זה אחלה. מעבר לזה- דברים צריכים להיות על הנייר.

בזמן הזה, האדיוט (מצטערת, אין לי מילה אחרת, ואני באמת מאופקת), התחיל להסתובב ברחבי העיירה שלנו, ולספר לכל מי שרצה או לא רצה לשמוע, שהוא קנה את המאפיה. קנה- יען כי העיסקה סגורה והוא מתחיל לעבוד ביוני (נחמד, לא ידעתי).
כמובן שאנשים אוהבים מאוד לרכל ולדבר על אנשים אחרים, גם אם המידע שיש בידיהם לא נכון, או לא מדוייק. ככה זה במקומות קטנים. אבל אפילו אני, שגדלתי במושב של שמונים משפחות, לא הייתי מוכנה להתמודד עם כמות וגיוון הסיפורים ששמעתי מאנשים על החיים שלנו. אומרים לפעמים שאין דבר כזה פרסומת רעה, ומה כבר יכול להיות רע כשכולם מדברים עליך ומכירים את השם שלך?

אז זהו,
שבמשך חודשיים אני מתמודדת כאן בחנות עם שאלות בלתי פוסקות, עם כל מיני המצאות שאנשים ממציאים, ואני צריכה לשאול אותם (כולם אגב, מחכים שנהיה לבד בלי לקוחות אחרים ואומרים לי- אני חייב.ת לשאול עכשיו כשאין לקוחות אחרים- שמעתי שאתם עוזבים עוד מעט. ולמה, ואיך ומדוע, ולאיפה, ומה נעשה).
אבל לא!! אני מסבירה לכולם- אין שום דבר על הנייר, לא נחתם כלום, לא קורה כרגע שום דבר.

במקביל, אנחנו מקבלים עוד ועוד בקשות לספק כל מיני מסמכים לא רלוונטיים בעליל למכירה, או כמו שפשושיק אמר- חוץ ממידת הנעליים שלו הם קיבלו כל נתון אפשרי שהם התעניינו בו. עורכת הדין שלנו צריכה לנסח את חוזה המכירה בינתיים, ובנוסף לזה, המסרים שמתקבלים מהאנשים האלה סותרים אחד את השני. פעם כן רוצים, ופעם לא. ופעם אולי כן ואולי לא. מריחת זמן בלתי נגמרת, שעולה לכולנו על העצבים.

ואנחנו צריכים לחשוב על הלוגיסטיקה של מעבר, אם יתבצע, לבדוק הצעות מחיר למעבר מפה (הרבה כסף, תודה ששאלתם), לנסח את קורות החיים שלנו, לבדוק בתי ספר, מחירי שכירות, וכל מה שבודקים כשעוברים למקום חדש לגמרי. פיזית, נפשית. מתיש.

אה, ובינתיים- להמשיך לעבוד כרגיל כאילו כלום לא קורה.

במהלך הזמן הזה, שלושה חודשים, נתנו לאנשים אפשרות לסגת אחורה, פעמיים. זה לגיטימי שהם יחשבו שהם מסוגלים להפעיל את האופרציה הנדרשת, ואז פתאום יקבלו רגליים קרות ויבינו- וואו, זה לא כזה פשוט כמו שחשבנו. באמת לגיטימי.
אבל בכל פעם שהעמדנו את האולטימטום, הם ניסו להתקדם חצי צעד קדימה, ואז לקחו חמישה צעדים אחורה.

בסופו של דבר נמאס לנו.
למרות הרצון שלנו לבטל את הכל כבר לפני חודש, עורכת הדין שלנו ביקשה בשבוע שעבר שניתן לה הזדמנות אחרונה להיפגש עם מנהל החשבונות של האנשים האלה ולראות לאן נושבת הרוח. אנחנו הבהרנו לה שמבחינתנו, הנייר האחרון שיכול להיות מועבר בינינו הוא חוזה. וזהו.

אז לא, הם רוצים לחתום על הסכם, שאומר שאנחנו נחתום על החוזה בעוד חודש, אבל אם בינתיים קורה משהו במאפייה או בבית, עד שהם עוברים לפה, שאנחנו מתחייבים לסכום של עד 25 אלף יורו לשלם את התיקון או הנזק אם יהיה. או שהם מבקשים לדעת איזה ציוד קנינו במהלך השנים. קיבלתם רשימה של ציוד שיש פה, מה עוד אתם צריכים? האדיוט לא ידע להבדיל בין התנור לבין חדר התפחה בפעם הראשונה שהוא בא לפה. איזה ציוד אתה חושב שאתה עוד יודע להפעיל?

זאת ועוד שלל בקשות מוזרות, שעורכת הדין שלנו מצאה מאוד לא מקובלות ולא רלוונטיות.
אחרי הפגישה האחרונה לפני יומיים היא התקשרה אלינו בערב, ובהתאם לדברים שעדכנה, ביקשנו ממנה לשלוח מייל לכל הצדדים, ולהודיע שאנחנו לא מעוניינים להמשיך בתהליך המכירה הזה.

מנהל החשבונות שלהם העמיד פנים שהוא מופתע, כאילו לא הודענו להם יותר מפעם אחת שאופן ניהול התהליך הזה אינו תקין ואינו מקובל, והם בחרו פעם אחר פעם להתעלם ולהמשיך בשלהם. שהקונים רציניים ורוצים להמשיך בתהליך, אבל אנחנו איבדנו את האמון. איבדנו את המעט שהיה לנו, כי מראש היינו סקפטיים לגבי האנשים הספציפיים האלה, בנוסף למה שעברנו בתקופה הזו, ובינתיים גם התחילו לזחול לכאן שמועות על קשיים כלכליים שהם חווים, ואנחנו לא מעוניינים להיות במצב שבו עברנו מכאן, עדיין אין לנו עבודה, אנחנו משלמים משכנתא ושכירות במקביל, ופתאום הם ימצאו סיבה בגינה הם לא מוכנים להעביר חלק או את כל הכסף (במעמד החתימה מעבירים עשרה אחוזים, לאחר מכן חצי, ולבסוף את החצי האחרון. מתוך זה כמובן שצריך ללכת אחוז מסויים למתווך, שלא עשה באמת שום דבר כדי להצדיק את העמלה).

על מנת לעשות עסקה צריך שיהיה אמון בסיסי בין הצדדים. ברגע שאין אמון, אין עסקה. ועם כל הרצון שלנו להתחיל מחדש, זה לא בכל מחיר. ואנחנו לא יכולים להסתובב במשך חודשים על גבי חודשים, במצב שהוא גם ככה רגיש, ולתהות האם הכסף שלנו יגיע או לא.

היום פשושיק קיבל טלפון מסוכן הנדל״ן. הללויה. נזכר להתקשר רק כשפתאום הבין שהעמלה שהוא לא עשה דבר בכדי להרוויח אותה- בורחת לו מבין הידיים בלי שהוא שם לב. פשושיק לא הצליח לשמור על קור רוח, והעביר לי את הטלפון.

הסוכן עשה כל מה שהוא יכול כדי לגרום לי להרגיש לא בסדר.
-אלה אנשים רציניים (לא הם לא)
– אשתו כבר עזבה את העבודה שלה (לא בגללנו, בגלל שיש לה בעיות בריאות, אבל נחמד להאשים אנשים אחרים, וגם- למה זה אמור לעניין אותי? אני אמרתי לה לעזוב את העבודה?)
– הוא מתנדב בכנסייה וכולם מכירים אותו (שוב- למה זה אמור לעניין אותי?)
– יש לו כוונות טובות (עם כוונות טובות לא הולכים למכולת)
– אני רוצה לבוא אחר צהריים לדבר על זה. הסברתי לו שזה בזבוז זמן. הוא ענה לי- אבל זה לא בזבוז זמן. עניתי לו- בשבילי, זה בזבוז זמן.

איך אומרים, חמתי בערה בי להשחית? אז ככה. עשן שיוצא מהאוזניים בסרטים מצויירים. כי הוא היה מודע לכל מה שקורה, מודע לכך שהתהליך לא מתנהל על מי מנוחות, שאנחנו לא מרוצים, שאנחנו רוצים להגיע להחלטה- ולא מצא לנכון לעשות שום דבר על מנת לקדם את העסקה. אז עכשיו, כשהעמלה הנחמדה שלו נעלמת, הוא מנסה להציל אותה.

אחרי השיחה הודעתי לפשושיק שהוא מסיים את החוזה עם המשרד הזה, ומעביר את התיק למשרד אחר.

אנחנו נתמודד עם ההשלכות של הסיפור הזה עוד לא מעט בחודשים הקרובים, תודות לפה הגדול של האדיוט, אבל אני מאמינה שנעבור את המשוכה הזו. כרגע, כל הלקוחות מאושרים שאנחנו נשארים פה. והאמת, באמת חיממו לי את הלב בימים האחרונים. התגובות פנים אל פנים, במייל, ברשתות החברתיות. קיבלתי המון אהבה מהרבה אנשים, וזה קצת ניחם אותי בים של לחץ.

בינתיים, יש לנו פער גדול מאוד להשלים לפני החגים, והשבועות הקרובים, שגם ככה לחוצים, יהיו עוד יותר לחוצים.
אבל לאחר מכן אנחנו מתכוונים לשבת ביחד, ולנסות למצוא דרך שבה לפחות רוב הרצונות שלנו מקבלים מענה, בעבודה ומחוצה לה. וגם זה יקרה.
היו עם היד על הדופק, יהיו שינויים בקרוב. אמיתיים.

כרגע, אני רק רוצה לנשום ולשים את התקופה הזו מאחוריי. זה יהיה לא קל, כי זה לא באמת עדיין מאחוריי, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. אופטימית תמיד.

 

למצוא את אולטרה

לא, זה לא שם של סרט נוסף בסדרת למצוא את נמו או את דורי.

נתחיל בסיפור, שלא ממש קשור לפוסט (וכן, אני יודעת שאני עוד חייבת סיפורי קנדה. בקרוב), או איך הדברים האלה קורים דווקא לי.

יום ראשון היה אחד הימים הראשונים מזה זמן רב שגם השמש זורחת, גם נעים, וגם אין רוחות חזקות שמוציאות את החשק להוציא את האף מהבית לטובת פעילות לא מחייבת המציאות.
15 מעלות, יום ראשון של שעון קיץ- אידיאלי!

למרות שאני נוהגת בדרך כלל בראשון אחר הצהריים לישון וגם לישון, אחרי 14 שעות עבודה, שלוש שעות שינה שלפניהן עוד יום של 14 שעות עבודה- החלטתי שגם במחיר של להרדם על האופניים- אני כן רוצה לצאת קצת החוצה להנות ממה שנשאר מסוף השבוע.

אני רק צריכה להזכיר לעצמי לבצע תיאום ציפיות עם פשושיק. כי כשאת מציעה לו לצאת לרכיבה קצרה, הוא חושב שהצעת לו לרכב את הטור דה פראנס.
וכך יצאנו מהבית לכיוון קורטרייק.
הדרך הכי נחמדה להגיע לשם היא דרך סלולה מסודרת לצד הנהר. אני גם רצה שם כשמזג האוויר נעים. איך שהגענו לשם גיליתי שהרפתן שגר ליד הדרך הזו הוציא את הפרות שלו למרעה. רצתי שם יומיים לפני כן והן עדיין לא היו בחוץ כך שכנראה זה ממש מעכשיו. במהלך החורף הן סגורות תמידית ברפת. קר מדי מכדי להוציא אותן החוצה.
רוב האנשים עוברים שם בלי להתייחס אל הפרות. הן חלק מהנוף. אני תמיד נעצרת אם יש לי את ההזדמנות לשכנע אולי אחת מהן לתת לי ללטף אותה.

היו שם פרות ספורות, שנראו עדיין בספק בגיל להריון והמלטה והיו להן עטינים בגודל נורמלי. אחת מהן עמדה די קרוב לגדר החשמלית, וחיפשה מים בשוקת (שהיתה ריקה). מייד נעצרתי לידה וניסיתי לשדל אותה להתקרב אלי. היא התעניינה אבל לא העזה להתקרב.
החלק האחורי, וגם הרגליים שלה, היו קירחים מפרווה ובצבע עז, עם שאריות צואה דבוקות, שהעידו שהיא ישבה על משטח צואה במשך הרבה זמן וזה צרב את העור שלה. בצד אחד של הבטן שלה היה מלבן ענק מגולח, ותפרים שהעידו שהבטן שלה נפתחה בפרוצדורה כלשהיא בתקופה האחרונה. לא פעם ראשונה שאני רואה את זה. ואני תוהה למה פתחו לה את הבטן.

אחרי כמה דקות ואני עדיין עומדת שם (פשושיק ויאן מחכים על ספסל בהמשך הדרך) הגיעה אישה מבוגרת למדי ומאוד יפה ונעצרה לידי, היא דיברה במבטא הולנדי. אמרה שהיא באה מרחוק לראות אם הוציאו את הפרות, שהיא יודעת שבתחילת שעון קיץ נוהגים להוציא את הפרות למרעה.
שאלתי אותה למה היא עושה את זה.
״אני אוהבת פרות, וכשמוציאים אותן בפעם הראשונה אחרי החורף הן נורא שמחות, וקופצות וצוהלות, ואני אוהבת לראות את זה״.
אמרתי לה שגם אני אוהבת פרות. ושפעם אכלתי אותן והיום אני לא אוכלת יותר. היא אמרה לי שהיא צמחונית משנת 1989,  ולא אוכלת מוצרי חלב.
עמדנו וקשקשנו, והיא אומרת לי- את יודעת, אני לא אוכלת בשר לא רק כי אני אוהבת פרות, אלא גם כי זה לא בריא, וזה לא טוב לסביבה, ויש כל כך הרבה סיבות שהופכות את זה למוצדק. אני חושבת שרק האוזניים שלי עצרו את החיוכים.
ואני שאלתי את עצמי- מה הפאקינג סיכוי שדווקא לי זה יקרה?! אישה בגילה, בפרובינציה הכי שמרנית בפלנדריה, שבה אין ארוחה בלי בשר, בוקר צהריים וערב, נעצרת לידי ומספרת לי את הדברים האלה.
לא נותר לי אלא להודות לה על השיחה, ולהתקדם לכיוון פשושיק ויאן, שסביר להניח שהיו מיואשים ממני בשלב זה, ומשם המשכנו ברכיבה. חמש שעות. הייתי גמורה.

עד כאן הסיפור.
_______________________________

ונעבור למה שרציתי לדבר עליו.

בשנתיים האחרונות (אולי שנה וחצי, לא לתפוס אותי במילה, עם הגיל הזיכרון שלי נדפק) אני מתאמנת לסירוגין. היו תקופות שהתאמנתי יותר, היו כאלה שפחות, גם כתבתי על זה בבלוג. אני לא בן אדם שאהב להתעמל. שיעורי ספורט היו שנואים עלי במיוחד, ואף פעם לא הבנתי את ה״משוגעים״ לדבר. אם הייתי צריכה לבחור בין להתכרבל על הספה עם חטיפים ולצפות בסרט לבין לצאת החוצה לרוץ- ברור לי מה היתה התוצאה.

אבל לאט לאט עם הזמן התחלתי ללכת לחדר כושר. הגעתי למצב שממש רציתי ללכת להתאמן. בניתי לעצמי שגרה מסויימת שאפשרה לי להתאמן שלוש-ארבע פעמים בשבוע, שכנעתי את פשושיק לזנוח את מכון הכושר הבינוני והסביר שלו ולחזור להתאמן איתי בחדר כושר היותר שווה לכאורה. הלכנו ביחד להתאמן, הוא לימד אותי לעבוד על חלקים שונים בגוף. הלכנו (ועדיין הולכים) לשיעורי ספינינג ביחד. זה כיף, גם מקרב. למרות שאנחנו עובדים ביחד כל הזמן זו לא סביבה ״זוגית״.

התחלתי לחפש ולקבל השראה מאנשים שעשו שינוי משמעותי בחייהם. עבודה, זוגיות, ספורט, אוכל וכדומה. אני לא מאוד מחבבת קבוצות תמיכה שלא דרך האינטרנט, בעיקר כי אין לי את הגמישות להיות מעורבת בהן. אבל דרך המדיות השונות זה קל למצוא אנשים כאלה ולהתחבר איתם. בגלל שספורט לא בא לי בקלות ובכיף אני צריכה למצוא מוטיבציה, לבנות לעצמי שגרה ולדאוג שלא לשבור אותה, כי קשה לחזור אליה אחר כך.

יש הרבה אנשים כאלה. גילאים שונים, סיפורים מיוחדים יותר ופחות. אני מזהה די מהר מי נמצא שם בשביל הכסף ותשומת הלב, ומי נמצא שם בגלל שיש לו עניין אמיתי באורח החיים החדש, מי אותנטי ומי מחפש רווח קל. רווח, משום שרבים מהאנשים האלה מציעים שירותים שונים כמו תכניות אימון, תזונה, ביגוד והנעלה, אביזרי ספורט או בישול וכדומה.

כך הגעתי לכמה אנשים מעניינים שהתחלתי לעקוב אחריהם ולחזק את עצמי דרכם.
אחד מהם הוא ריץ׳ רול. אנסה לתקצר קצת את הסיפור שלו.

ריץ׳ רול הוא אתלט טבעוני, משתתף בתחרויות אולטרא מן שונות, מרתוני ריצה, שחיה ועוד. בנערותו הוא עסק בשחייה באופן מקצועי, אבל בשלב די מוקדם איבד את עצמו לטובת התמכרות לאלכוהול.
אחרי שקריירת השחייה שלו פחות או יותר ירדה לטמיון, הוא למד משפטים ובסופו של דבר גם החליט ללכת למכון גמילה מאלכוהול.

אחרי הגמילה הוא המשיך לעבוד כעורך דין בתעשיית הבידור של הוליווד, אבל לא מצא את מקומו, למרות שהמשרד שהוא הקים הצליח מאוד, הוא לא היה מאושר במיוחד. עם ארבעה ילדים (שניים של אשתו מנישואים קודמים), בית יפייפה, הצלחה חומרית.

את אשתו הוא הכיר בכיתת יוגה שהצטרף אליה. היא היתה טבעונית, אבל מעולם לא דחקה בו להצטרף אליה. העולם שלה היה שונה מאוד משלו. היא, מה שאנחנו קוראים בסלנג, סוג של רוח׳ניקית. עושה הרבה יוגה, מדיטציה, מזמרת, הילרית וכו׳. מסוג האנשים שאני אסתכל עליהם בדרך כלל בחצי חיוך תוך כדי שאני חושבת בתוכי על משפט ציני כזה או אחר.

יום אחד לפני יום הולדת ארבעים הוא חווה התמוטטות גופנית. הוא בקושי הצליח לעלות במדרגות של הבית. עם 25 קילוגרמים מיותרים על גופו, ותרופות שהוא היה צריך לקחת בגלל שהוא הזין את עצמו במה שקוראים ״תזונה אמריקנית סטנדרטית״ (שם קוד למזון מעובד, הרבה המבורגרים ואוכל מטוגן). מחשבות על העתיד הציפו אותו- האם הוא יחייה מספיק זמן על מנת לראות את הילדים שלו גדלים ומה הם יעשו כשיגדלו, האם הוא שמח במצבו הנוכחי, של לשבת מול הטלוויזיה כל ערב עם דלי של עוף מטוגן או כמה המבורגרים שהוא קנה במק drive.

ולא, הוא לא היה מאושר.
הוא החליט שהוא צריך לעשות שינוי. הוא פנה לאשתו, וביקש ממנה עזרה.
תחילת הדרך מתוארת כסוג של מסכת ייסורים. תופעות של גמילה, כאבי ראש ובטן, עייפות, רצון להקיא, חוסר אנרגיה וחוסר רצון לחיות באופן כללי. שבוע שלם של שתיית מיצי ירקות, כל מיני סוגים של תה. לאט לאט המצב התחיל להשתפר והוא הרגיש יותר טוב.
לאחר מכן הוא עבר לתזונה צמחונית, ועשה מה שהרבה אנשים שמפסיקים לאכול בשר (כולל אני) עושים- התבססות על מוצרי חלב וביצים. במקביל הוא התחיל להתאמן.

אבל הוא עדיין לא הרגיש טוב, זמני ההתאוששות בין אימונים היו יחסית ארוכים, הוא עדיין חווה תופעות גופניות לא נעימות, והוא החליט אחרי קריאה של מספר מקורות לנסות תזונה טבעונית. ג׳ולי עזרה לו גם כאן.
בשלב הזה הוא הרגיש שהוא רוצה לחגוג בדרך כלשהיא את ההישג של שיפור בבריאות, והחליט שהוא רוצה להתאמן לתחרות אולטרא מן. היתה לו בערך שנה מההחלטה ועד לתחרות. הוא נעזר במאמן שהכין לו תכנית אימונים, ג׳ולי שדאגה לתזונה שלו- והוא המשיך לעבוד עדיין במשרה מלאה פלוס במשרד שלו. אם כי הדבר הפך להיות יותר ויותר קשה. לשלב גם את שעות האימונים הארוכות (עשרות שעות בשבוע) ביחד עם העבודה במשרה מלאה, משפחה גדולה ובית שצריך לתחזק.

בסופו של דבר הוא פרש מעריכת דין. תוך כדי האימונים, הוא ואשתו החלו לבנות את עצמם כסוג של motivational speakers. הם נעזרו בכוחן של רשתות חברתיות, הוא כתב ספר על השינוי שעבר. הספר נקרא Finding Ultra. ספר באמת מעניין, שמספר באופן מפורט חלק ממה שאני חולקת כאן.
רכשתי את הספר לפני די הרבה זמן, אבל רק לאחרונה התפניתי לקרוא אותו, והוא באמת מעניין וזורם. בעיקר למישהי כמוני שכל מיני מושגים טכניים בעולם הספורט משעממים אותה.

תוך כדי עזיבת עריכת הדין ובנייה של מותג אם אפשר לקרוא לזה כך, הם חוו גם משברים כלכליים. ברגע שהוא הפסיק לעבוד והחסכונות החלו להתכלות, היו זמנים של ספקות, האם הדרך החדשה שהוא בחר לעצמו נכונה או לא. ג׳ולי, בהיותה רוחניקית, האמינה שמה שצריך לקרות להם קורה ויקרה להם, ושה״גורל״ שלהם שונה מזה שהם חשבו לעצמם. לכן לא צריך להילחם בזה, אלא ללמוד להתמודד. גם נפשית, וגם מעשית. איך מצטמצמים כלכלית, אילו עבודות היא לקחה על עצמה על מנת להביא כסף הביתה, בזמן שהוא מתאמן, ואיך הם בונים לעצמם עתיד שמצד אחד יאפשר להם לעסוק במה שהם רוצים- שינוי שיטת החשיבה של האנשים שמעוניינים להקשיב- על איך לנווט את החיים שלנו, להיות השראה ועזרה למי שרוצה, ובאותה מידה גם להצליח לכלכל את עצמם בהצלחה.

וזה הצליח. בעשר השנים האחרונות הם בנו לעצמם סוג של מותג. הוא, מתאמן לתחרות נוספת (כמו שהתאמן כל שנה מאז), הפעם יותר כעיסוק צדדי, תוך כדי שהוא ממשיך בפעילות, שכוללת העברת הרצאות בשלל מקומות שונים ומשונים, הנחייה של סדנאות וGet Away (כמה ימים במסגרת משותפת עם אנשים מכל העולם), וגם תחזוק של פודקאסט משובח לחלוטין, שעליו אני רוצה להמליץ.

במסגרת הפודקאסט הוא מארח מדי שבוע אורחים מיוחדים. כל אורח, בדרכו, אחראי לסוג של שבירת מוסכמה, או סוג של זרז, מנוע לשינוי בדרך חיובית. אנשים לא רגילים, מעולם הספורט, העסקים, הרוח.
מאחר והעבודה שלי כוללת הרבה הפרעות והפסקות, לא ממש יכולתי להקשיב לפודקאסט באופן מעמיק. אבל לפני זמן מה החלטתי, שבמקום להקשיב למוזיקה בזמן שאני רצה, אקשיב לפודקאסט. ואכן, בכל פעם לפני שאני רצה, אני נכנסת לאפליקציה (חינמית כמובן), ובוחרת לאיזו תכנית להקשיב.
לא הייתי בטוחה אם ההקשבה לתכנית תוכל להסיח את דעתי מהקושי הפיזי של הפעילות, אבל בכל זאת ניסיתי, וזה הצליח. ואני מאוד מאוד נהנית מזה.

היא עושה דברים ממקום יותר רוחני. מוזיקה, כתיבה, הדרכה, יוגה ומדיטציה, וגם הרבה בישול. הם הוציאו ביחד בשנה שעברה ספר הדרכה ובישול בשם The Plantpower Way, שהוא ספר מרהיב למראה. עם הרבה תמונות, מתכונים, תובנות והדרכה למי שנמצא בתחילת דרכו כטבעוני. איך מתמודדים, מעשית, נפשית.

אני חושבת שעל מנת לקחת חלק מהדברים באופן שיוביל לעשייה, חייבים להשיל לפחות חלק מהציניות שלנו. לי באופן אישי קשה לעשות את זה לפעמים. אני לא בן אדם שמאמין באלוהים, או ביישות כלשהיא. אני יותר פרקטית ולא באמת מחבקת עצים.

אבל נקודת ההנחה שממנה הם יוצאים היא נכונה עבורי- עלינו להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות באנשים. העבודה העצמית שאני לפחות עושה כפועל יוצא מכך היא שאני מנסה להשיל את השיפוט שלי, ולא לתת לדברים לתסכל אותי עד כדי כך שאני מאבדת את הדרך. אם מישהו לא נחמד אלי, אני לא-לא נחמדה אליו בחזרה. זה תרגיל טוב בהתבגרות, והגעתי למסקנה שהסיפוק מכך גדול מהסיפוק של לא להיות נחמדה בחזרה. אני מודה- לא תמיד מצליח לי, אבל אני משתדלת.

השיח הזה מתנהל בכל פעם מחדש בקהילה של הטבעונים הפעילים- מהי הדרך הנכונה להעביר את המסר, איך להיות יותר אפקטיבי. האם הדרך האגרסיבית טובה יותר מהדרך המחבקת, ואין לנו זמן לחבק כי בינתיים מליארדי בעלי חיים מתים בזמן שכל אחד עובר את המסע העצמי הזה, ומחליט להשתנות או שלא להשתנות, וכדומה. וכמה אפשר לברבר על הנושא הזה במקום פשוט להחליט להפסיק לפגוע.
אני יכולה לספר על עצמי שבמהלך הזמן הזה הפסקתי לעקוב ולהתחבר לאנשים שלא אהבתי את הגישה שלהם, שחשבתי שהם מקדשים את המאבק הזה ובדרך מצליחים לדרוך על אנשים אחרים עם אותן מטרות. מצד אחד לדעתי שילוב של כמה גישות מתאים במצב הזה, כי פרובוקציות יוצרות רעש ותשומת לב. אבל מצד שני אני פחות מתחברת לגישה הזו, אני יודעת שהיא לא ברת קיימא עבורי, כי יש לי סף רגישות וקשה לי להתמודד עם מראות קשים ואלימות של בני אדם. אני לא יודעת איך להגיב לזה, אני נכנסת למצב של שוק ורק אחר כך כועסת על עצמי ואומרת ״שיט למה לא הגבתי באופן הזה״.

אז אני מנסה למצוא את המקום שלי. איך אני יכולה למקסם את האפקטיביות שלי מצד אחד, לא להישחק מצד שני, ובדרך להצליח גם להנות ממה שאני עושה. אי אפשר להיות בעולם הזה בלי לחוות הרבה מאוד צער ותסכול (זאת אומרת אפשר, אפשר להיות טבעוני וזהו, לא לעשות חוצמזה שום דבר. כמו פשושיק למשל, וכמו תשעים אחוז בערך מהטבעונים הפלמים), ולכן צריך לדעת למצוא הנאה וסיפוק. וכן, לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני דווקא פה, במקום שהכי קשה לשווק בו את מה שאני רוצה לשווק. אולי בגלל שזה המקום שיש בו הכי הרבה עבודה, ולפיכך- יותר סיפוק ותוצאות מכל מקום אחר? או שסתם, בלי סיבה?

כרגע אני עוד משתעשעת ברעיונות. לפני חודשים ספורים העמדנו את המאפייה שלנו למכירה דרך משרד נדל״ן. אני לא מאמינה שייצא מהמשרד הזה משהו. הסוכן לא נראה כמו מישהו שבאמת רוצה לעבוד. הוא רגיל לזה שכשמישהו רוצה למכור נכס- הוא לחוץ על מכירה, ולכן גם יסכים להתפשר על מחיר נמוך יותר. אנחנו הבהרנו לסוכן מהרגע הראשון שאנחנו לא בלחץ. שמבחינתנו זה ניסיון שאנחנו חייבים לעצמינו, אבל שיש לנו תכניות להמשך הדרך, ולשם כך אנחנו זקוקים לכסף. כך שלא נקבל כל הצעה שיזרקו לכיוון שלנו. נוסיף לכך את העובדה שמי שיקנה את הבית הזה צריך להיות מישהו שרוצה עסק, כי זה לא רק בית. זה מבנה של בית ועסק ביחד. עוד ברחוב שלנו עומדים שלושה בתים אחרים למכירה, ועד כה, אף אחד מהם לא נמכר. הסיכויים, אם כך, מאוד נמוכים.

אנחנו יכולים להחליט, אחרי חצי שנה- שאנחנו לא מעוניינים להמשיך לעבוד עם המשרד הזה (שלושה חודשים ולא היה פה אפילו מתעניין אחד), לחפש משרד נדל״ן אחר ולעבוד איתו. אנחנו יכולים להחליט שנוותר על הרעיון למכור את המקום, ואז לחשוב איך אנחנו ממשיכים להפוך את המאפייה לאט לאט למה שמייצג אותנו באמת. במיקום בעייתי- שכונת מגורים ולא אמצע העיר, איזור שיש בו הרבה מבוגרים וקשישים שאוכלים את אותו אוכל כל הזמן וכו׳.

אז כאמור, עוברות לי כל מיני מחשבות מעבר למכירה, כי אני לא רוצה לשבת ולחכות שאולי מישהו ירצה לקנות את הבית. המטרה היא להגדיל את בסיס המכירות. הגדלה של בסיס הלקוחות קשה יותר, כי זו, כאמור, שכונת מגורים. אני יכולה להחליט שאני רוצה לגרום לאנשים לבוא לכאן ממרחק גדול יחסית, היות ואני מציעה מוצרים שאי אפשר לקנות במקום אחר. ואז אני חושבת על שינוי רציף של המאפים והלחם שאנחנו מציעים, בזמן שהרשתות השיווק מפרסמות כמעט כל שבוע מבצעים על לחם ביורו (ואגב זו קריאה גם לכם- העדיפו את הרשתות הקטנות והקמעונאים על פני הרשתות הגדולות שאוכלות לאנשים כמוני את הפרנסה). אני יכולה להחליט גם שאני מציעה את המוצרים הטבעוניים לבתי קפה ומסעדות באיזור, מה שאומר שאני צריכה להציע את השירותים האלה באופן עצמאי לבתי עסק שאני חושבת שיש סיכוי טוב שירצו לעבוד איתי. אני גם יכולה לקחת את מה שאני אוהבת לעשות- לבשל, ולהחליט שאני מעבירה פה סדנאות בישול ואפייה במאפייה. מה שיצריך ממני הערכות בעיקר עם ציוד בישול ואפייה.
וזה לא שממש חסרה לי כאן עבודה. בין החנות, למאפייה, לבית, ליאן, לחתולים, לעצמי!
אבל אני מאמינה שלהישאר באותו מקום בלי להשתנות כל כמה זמן הופך אותנו למנוונים, ובסופו של דבר, לא גורם לעסק להצליח לאורך זמן.
העובדה שאנחנו סגורים עכשיו יומיים בשבוע גם מאפשרת לי להתעסק עם דברים כאלה ולהכין את עצמי לשינויים. אבל, כמו שאמרתי, אני עדיין לא בטוחה מה נכון לעשות וצריכה לחשוב על זה עוד קצת.

בינתיים אני משתדלת להיות פעילה בפייסבוק ובאינסטגרם. ממשיכה להתנדב באתגר 22 של אנונימוס, ממשיכה לחלוק את החוויות האישיות ופחות אישיות, גם בכדי לתת דוגמא למי שפתוח להקשיב, וגם כי זה עוזר לי להתקדם בדרכי.

מבטיחה להמשיך לעדכן. בינתיים, הא לכם מספר לינקים שימושיים:

אחד הסרטונים החביבים והפופולריים ביותר של ריץ׳ רול- מה אפשר לקנות ב-25 דולרים בחנויות מזון שונות:
https://www.youtube.com/watch?v=f1qPgZFN24k

שיחת הTed של ריץ׳ רול. לי באופן אישי קל יותר עם חומר כתוב, אבל זה ווידאו מצויין:
https://www.youtube.com/watch?v=iPrzN8hjdIM&t=40s

אתר האינטרנט שלו. יש לפודקאסט אפליקציה שניתן להוריד לטלפון בחינם:
http://www.richroll.com

אתר האינטרנט של ג׳ולי:
http://www.srimati.com

הוא חותם את הפוסטים שלו ב״שלום וצמחים״. אני אשאיר אתכם עם זה:

וונקובר איילנד- חלק חמישי

עוד מעט עוברת חצי שנה וטרם סיימתי לכתוב על הטיול. אבל לא באמת נורא. אני זוכה באופן הזה לחיות את החוויות מחדש ולהזכיר לעצמי כמה כיף היה.

החלק של הביקור בסולט ספרינגס איילנד והאיים הצמודים הסתיים. ביום שלמחרת עלינו על המעבורת בדרכינו חזרה לכיוון וונקובר, אבל משם נסענו לוויקטוריה. עיר הבירה של פרובינציית בריטיש קולומביה.
וויקטוריה היא עיר גדולה, אבל לא גדולה מדי. מתויירת למדי. פחות מוונקובר, אבל עדיין, יוצאים ממנה סיורי לווייתנים בסירות, אוניות, אפילו מסוקים. העיר בנויה היטב לתיירות, ומלבד טיילת גדולה בנמל שמציגה מופעי רחוב מעולים ומצחיקים אפשר גם לאכול ולבלות. לא בילינו בעיר הרבה מאוד זמן, בעיקר כי היינו אמורים להגיע בערב לקמפינג החדש. הסוכנות שתכננה עבורינו את הטיול ציינה מספר רב של אופציות לבילוי באיזור, וברור היה שאי אפשר להספיק את הכל. אהבתי מאוד שהן אפילו ציינו עבורינו אילו אטרקציות אנחנו עוברים בדרך ומה כדאי ומה פחות.
בילינו את רוב הזמן בשיטוט. מזג האוויר היה מצויין, כל דוכן מזון מכר גם אוכל טבעוני, נפלא.

פשושיק נקלע למופע רחוב והחליט להשתתף בו. במשך חצי שעה ישבנו על המדרגות כשקומיקאית בשם טלולה נידבה חוץ ממנו עוד כמה גברים למופע שגרם לי לבכות מרוב צחוק. לא זוכרת מתי צחקתי כל כך הרבה. צילמתי את הכל באמצעות הטלפון. מאז הסתכלנו על הסרטון כמה פעמים.

יאן הצטלם ליד עמוד טוטם, כמו כל התיירים שעברו במקום.

לאחר הביקור בעיר התחלנו בדרכנו לאתר הקמפינג הבא, שנקרא על שם החוף שעליו הוא יושב. הקמפינג עצמו נמצא ביער, אבל הים במרחק של בערך קילומטר הליכה.
הרצועה הבאה של הטיול התמקדה בשביל חואן דה פוקה (Juan De Fuca Trail), והמיצר שנושא את אותו שם.

הקמפינג והפארק- China Beach Provincial Park החל עבורינו דרך שבה לא יכולנו לתקשר טלפונית, בטח שלא באינטרנט, אבל גם בלי רשת לשיחות טלפון. אני תמיד דואגת במצבים כאלה, כי אם יקרה משהו למי נוכל להודיע? להתקשר?
לאט לאט למדתי להתמסר במהלך הטיול לתחושה הזו שאין קשר לעולם החיצון. האנשים היחידים שאיתם תקשרתי הם אלה שראיתי פנים אל פנים. והאמת? זה כיף. אני צריכה לעשות את זה יותר גם פה.

כבר המלצתי ואני ממליצה שוב- בעונה המתויירת צריך להזמין את המקומות מראש. אתרי הקמפינג הטובים מלאים זמן רב מראש, ואסור להחנות את הקראוון איפה שבא לכם. ישנם איזורים שמותר לחנות בהם מספר מוגבל של שעות, אבל אי אפשר להישאר שם כל הלילה. גם לא בחניונים של תחנות דלק. מעבר לזה, לפחות בחלק מהזמן כן צריך את החיבורים לחשמל, מים ומערכת הביוב.

הנסיעה בדרכים עקלקלות יחסית. כבישים צרים בחלקם, בחלקם לא. במהלך הדרך עברנו כל הזמן מול משאיות שהובילו עצים כרותים למפעלי עיבוד, וזה די עצוב למען האמת. עברנו על פני קרחות שלמות של יער.

הגענו לאתר הקמפינג בשעת אחר צהריים. באתר הזה לא היה חיבור לחשמל או מים. כן היה, כמו ברוב האתרים- שטח גדול מאוד עבור המשתמשים (זה אגב בניגוד לאתרים שכן יש בהם חיבורים, שם יש מקום לרכב, לשולחן, ועוד כמה מטרים רבועים. כמו כן ישנו מעין מעגל תחום בטבעת ברזל גדולה להדלקת מדורה. אם אין לכם עצים לבעירה אתם יכולים לרכוש אותם בבקתה של המפעילים. אפשר לרכוש שם גם קרח אגב.
הייתי די עייפה, כך שהכנתי בזריזות ארוחת ערב. יאן ופשושיק עוד החליטו לרדת אל החוף. אחר כך כשהם חזרו פשושיק סיפר לי שיאן ראה את השלטים המזהירים מהימצאות דובים וקוגרים, ושהוא היה צריך להחזיק לו את היד חלק מהזמן כי הוא פחד מאוד. הוא התרגל לשלטים האלה אגב בהמשך, כי הם הופיעו בכל מקום (קוגרים או דובים לא הופיעו למזלנו).
זה היה הנוף מהחלון מעל המיטה שלי אגב.

כמובן שהדלקנו מדורה. בשביל יאן זה היה כיף במיוחד, בעיקר כי פשושיק אישר לו לזרוק כל הזמן פיסות עצים שיאכילו את האש.
התפעלתי ואני עדיין מתפעלת מרמת הדיגום של אנשי הקמפינג. הם מגיעים עם ציוד מסודר, בחלק מהמקומות הם נשארים במשך מספר שבועות, ודואגים לקשט את הכניסה בעציצים ופרחים. זה נורא משעשע.

למחרת תוכנן לנו טיול רגלי ביער אל חוף מיסטי. כך קוראים לו- Mystic Beach. מתחילים את המסלול בחניון היער, ובהליכה של בערך שלושת רבעי השעה בתוך היער אל החוף. למרות שמדובר בשיא העונה האיזור לא המה מטיילים. פגשנו הרבה אנשים, אבל לא היתה תחושה של עומס. הרבה הולנדים משום מה- ואפילו לא בלגי אחד.

מה שחשוב מאוד לדעת ולעשות, זה קודם כל לברר את תנאי מזג האוויר באיזור. מדובר באחד האיזורים הגשומים ביותר. לאורך כל השנה. הגשם יכול להתחיל לרדת ולשכוח להפסיק, וזה יכול להפוך את ההליכה, גם ביער, לפחות נעימה. בנוסף, למי שמתנייד ברכב שאינו מתאים לנסיעת שטח- הנסיעה יכולה להיות מאתגרת בחלק מהמקומות. אנחנו, למשל, נכנסנו עם הקראוון לאיזור תחילת ההליכה לSombrio beach. נכנסנו- ולא ידענו אם נצא משם בשלום. השביל צר מאוד, בטח עבור רכב רחב כמו קראוון, בטח ובטח אם פתאום מגיע רכב ממול שלא מאפשר נסיעה, ולפעמים אפילו נוצר מצב שאחד הרכבים יצטרך לנסוע אחורה לחלק קצת יותר רחב של הכביש, על מנת לאפשר לרכב שמולו לעבור.
בתנאי גשם הדרך שאינה סלולה באספלט הופכת בוצית והרכב יכול להיתקע או שצמיג יכול להינזק בלי שום בעיה. אני הייתי מאוד מתוחה עד שיצאנו משם בחזרה לכביש הסלול. וכל זה מעבר לעובדה שכמו שציינתי- אין קליטה לטלפון סלולרי בשום מקום.
חשוב להצטייד בבגדי ונעלי הליכה, בביגוד חם ועמיד לגשם. חלק מהמטיילים עושים את כל שביל חואן דה פוקה ברגל. זה אורך מספר ימים וזו חווייה בפני עצמה, שאולי אחליט לחוות כשיאן יהיה קצת יותר גדול.

עברנו בדרך הרבה מאוד עצים מרשימים עם שורשים עוד יותר מרשימים.

גם כמה גשרים לא פחות מרשימים.

ודיירים שאני מעדיפה להימנע מהם בדרך כלל, אבל אלה היו חביבים.
הכי כיף להיתקל בסנאים, ויש כאלה המון. הם עסוקים באיסוף מזון ומתרוצצים בין העצים ועליהם, מקימים רעש מרשים בעוצמתו, במיוחד כשרואים כמה הם קטנים.

כשהגענו למטה, התגלה החוף המרהיב ביופיו. צוקים ואבנים, ים יחסית רגוע. אוהלי קמפינג (אלה צריכים לשלם רק חמישה דולרים) שהיו בהם בעיקר אנשים צעירים. יאן מייד התביית על חבל שנקשר לאחד מהעצים שעל הצוקים.
להלן כמה מהתמונות שצילמתי במקום, אתן להן לדבר בעד עצמן.


משטחי צדפות המוניים. כמובן שאסור לגעת בהן.

בסוף היום חזרנו אל הקמפינג ללילה השני. למחרת היינו מתוכננים להמשיך את הטיול בשביל חואן דה פוקה, ולישון במקום אחר. שהתברר, כקמפינג הכי ג׳יפה שיצא לנו לפקוד במהלך הטיול, ונמצא באחד המקומות הכי יפים שראיתי.

על כך בפוסט הבא, אותו אנסה לכתוב בקרוב 🙂

וונקובר איילנד- חלק רביעי

יומיים של שייט קייאקים לפנינו.
אחרי הלילה הראשון בקראוון (ישנתי מצויין), התעוררנו בכיף, אכלנו ארוחת בוקר והכנו תיק ליומיים.
בספר הליווי שלנו נאמר שצריך לקחת בגדים ליומיים, נעליים סגורות למים, ציוד להגנה משמש וגשם, סכין לשטח, פנס וכו׳. את רוב הדברים קנינו מראש לפני הטיול. הדבר היחיד שקנינו במיוחד היה לדרמן או משהו מקביל. יאן גם קיבל אחד לילדים.
קבענו בשעה תשע וחצי בפינת כביש לא רחוק. שם- ולא רק שם- כך נוכחנו לדעת- אין קליטה של טלפון סלולרי. אבל על הקליטה- בהמשך. לא הייתי בטוחה שזה המקום. באמצע היער, עם בתים מפוזרים פה ושם, המתנו למדריך שהיה אמור לאסוף אותנו.
הוא הגיע בזמן, ברכב גדול יחסית, עם שני קייאקים ענקיים קשורים על הגג.
ג׳ון שמו. איש חמוד וחייכן. הוא ווידא שיש לנו את כל מה שצריך להיות, ואמר שאנחנו יכולים להשאיר את הקראוון בצד הכביש. אני, למען האמת הייתי קצת מודאגת להשאיר אותו שם. עם כל החפצים שלנו בפנים. מחשב, אייפד.. אבל הוא אמר שהמקום בטוח ואין לנו מה לדאוג.

משם נכנסנו לרכב ונסענו ביחד אל מעין מפרצון קטן, לא רחוק מנקודת העגינה של המעבורת שמגיעה לסולט ספרינגס איילנד. השעה היתה שעת שפל, מה שהקל עלינו גם לעבור את הדרכת הבטיחות על החוף, גם להעמיס את הקייאקים בפקלאות שלנו. לקייאקים, מסתבר, היה הרבה מאוד מקום בבטן. לשקי שינה, לציוד בישול, מזון, בטיחות, ושאר דברים שאולי נזדקק להם במהלך השייט.

לבשנו את האפודים שיעזרו לנו לצוף במקרה הצורך. יאן נלחץ מאוד והתחיל לבכות. הוא ילד שרגיש עד כדי קיצוניות כשפרטי לבוש לא נוחים לו, לוחצים עליו, מגרדים לו. אני חושבת שהפעם זה היה שילוב של הפחד מהשייט ביחד עם חוסר מוביליות יחסי שהאפוד גרם לו. ג׳ון היה מקסים והסביר לו מאוד בפשטות מה אנחנו עושים, ושאין לו מה לדאוג, שהוא עשה את זה המון פעמים, ושהוא שומר עליו. אחרי כמה דקות ארוכות יאן התרצה ויכולנו לצאת לדרך.

אחד הדברים שצריך לתת עליהם את הדעת בשייט כזה הוא תנועת המעבורות בין האיים. המעבורות גורמות לגלים גבוהים גם אחרי דקות ארוכות שעברו במקום מסויים. לחותרים מנוסים זה יכול להיות עניין פעוט, אבל כשמדובר בחסרי ניסיון כמונו- זה יכול להיות משמעותי. למרות שהקייאקים מסוגלים לעמוד בגלים של כמה מטרים עדיין לא צריך לבחון את עמידותם.

מזג האוויר לא היה גשום. מעונן קלות, לא חם. בבוקר עדיין לבשתי את הסוודר החם שלי, כובע צמר.
התחלנו לחתור באיטיות. חצי השעה הראשונה התרכזה בעיקר בללמוד את החתירה וגם ללמוד להישאר צמודים יחסית אחד לשני. אני חתרתי ביחד עם ג׳ון, ופשושיק היה ביחד עם יאן. בין לבין התקרבנו לסלעים וראינו מדי פעם כוכבי ים סגלגלים, או ראש של כלב ים שהציץ עלינו מהמים.

כאן אפשר לראות את הקייאקים מהמקום ממנו יצאנו לשייט:

img_0173

התחנה הראשונה שבה עצרנו לאכול היתה Russell Island. מדובר באי קטן ולא מיושב, המהווה חלק מרשת הפארקים הלאומים. אפשר להגיע לשם אך ורק בסירה. הגענו אל החוף ומשכנו את הקייאקים עד לנקודה שבה הם לא ייסחפו למים גם במקרה של גאות.

img_0178

ג׳ון לקח אותנו קודם כל לסיבוב באי. כשהגענו לשם היינו היחידים על האי. לאחר מכן הגיע האיש שמתחזק את השירותים. בכל האיים המשתייכים לפארקים הלאומיים, מסתבר, ישנם שירותים כימיים. חלקם עם קומפוסטר, חלקם מנוקים אחת לכמה שנים מהאיכסה. האיש הזה מסתובב בין האיים, מנקה את האסלות, מוודא שיש מספיק נייר טואלט. אני מודה, זה הדבר שהיה לי הכי קשה איתו בטיול. אני לא מפונקת, אבל בכל הקשור לשירותים- אני צריכה מקום נקי ולא מסריח. והמקומות האלה אמנם מתוחזקים מצויין, אבל כשאין מים או מערכת ניקוז..

אני השתרכתי לי אחריהם. מצלמת, מסתכלת. ובעיקר לא חושבת על כלום. מתרכזת בשקט, ואולי באפשרות הקלושה שאראה לווייתן או אורקה במים.

לאחר מכן אכלנו. הרגשתי שאני חוזרת לתקופת הצבא. לחם, ממרחים כמו חרדל וקטשופ. היו גם ירקות שג׳ון קטף בבוקר מהגינה. מלפפון רדיואקטיבי, אפונה טריה ומתוקה, גזר. הגברים אכלו גם משהו כתום שקוראים לו בקנדה גבינה, ובאירופה היו זורקים לפח. אפילו יוגורט סויה היה לנו. וקפה חם. שבעתי והייתי מרוצה.
אחרי האוכל פשוט נרגענו. יאן שיחק עם הסכין שלו, פשושיק חקר את הסביבה ברגל. אני ישבתי ליד המים והקשבתי לפכפוך העדין והמרגיע שלהם.
כאן יאן מגלף חתיכת עץ. התיק הסגול שלידו הוא אחד התיקים הבלתי חדירים למים שהעלינו איתנו על הקייאק.

img_0187

כשעזבנו, היו כבר כמה מבקרים נוספים חוץ מאיתנו.

המשכנו לפדל, והגענו כבר לשטחי מים נרחבים יותר, המרחקים בין האיים הקטנים היו גדולים יותר. אני מודה שקצת נלחצתי, בעיקר כשראיתי מעבורת במרחק, אבל הכל היה בסדר. דיברנו וקשקשנו על כל מיני דברים, כאבו לי הזרועות מהחתירה. ואז הגענו למקום מושב של כלבי ים חמודים. אסור להתקרב אליהם כמובן. הצלחתי לקחת כמה תמונות עם המצלמה, אבל גם לעדשה יש מגבלות מרחק (מי קונה לי אגב מצלמה חדשה? נמאס לי משלי).
הנה כלב הים החמוד שלי:

וכלבי הים החמודים האחרים:

אחרי שעתיים בערך הגענו אל האי שבו תוכננו לבלות את המשך היום והלילה. פורטלנד איילנד.
האי יותר גדול מראסל איילנד. האוהלים שלנו כבר היו מוכנים במקום מסודר. ג׳ון דאג להקים אותם ביום שלפני כן. כמו שכתבתי בפוסט הקודם- צריך לשלם חמישה דולרים אם רוצים לישון באוהל על אחד מהאיים האלה- ולעשות את זה אונליין- ומראש.

פורטלנד איילנד מציע שבילי הליכה באורך של קצת יותר משישה קילומטרים. יש ארגזי מתכת שבהם צריך לשמור את המזון, כך שלא יגרום למבקרים לא אנושיים כמו רקונים לנסות לאכול לכם את ארוחת הערב. גם פה יש שירותים כימיים אבל הפעם עם קומפוסטר. אחרי שסיימתם שם את העניינים, צריך לזרוק לבור קופסה עם נסורת, שמוכנה ליד האסלה, לאחר מכן תשמעו מעין רעש מוזר של המכונה מעבדת את הג׳יפה שלכם.

גם כאן, שלווה מוחלטת. אושר, אין לי מילה אחרת לתאר את זה. הזכרונות חיים בי כאילו אתמול הייתי שם. שקט, שלווה. רק הקול של המים, פעם בכמה זמן סירה או מעבורת שעוברת.
מזג האוויר היה מצויין, השמש עלתה במהלך היום ואפילו היה חם. המים לעומת זאת קפואים, אי אפשר להתרחץ בהם, אלא אם אתם חובבי קרח נניח. ג׳ון שיחק עם יאן בפריזבי, אנחנו פשוט ישבנו על החוף והסתכלנו על המים. לא שמתי לב למה שקורה סביבי. לנקות את הראש, זו ההגדרה. ג׳ון הוציא גם חטיפים, ואני תהיתי איפה הוא איחסן את כל הדברים האלה.

img_0205img_0202כ

img_0253מו שאתם רואים את התמונה הזו, כך ישבתי, ולא זזתי.  לא נראה לי שצריך יותר מזה.

img_0219

בשלב מסויים הגיע הערב. הכנתי לנו על הגזייה תבשיל של שעועית ברוטב עגבניות. לקחנו את הצלחות לסלעים, ישבנו ואכלנו, והסתכלנו על השקיעה. דיברנו עם עוד מטיילים שהיו במקום, אמא ובן. דיברנו על מערכת הבחירות ההזוייה בארצות הברית (שחצתה בינתיים כל שיא אפשרי של עולב וכולי תקווה שהפיאסקו הזה יסתיים מחר עם הסתלקותו של היטלר הכתום אל דפיה העכורים של ההיסטוריה).

אחר כך נשארתי לבדי. כל כך נסחפתי במחשבות, שלא שמתי לב שרקון עומד מולי ומסתכל עלי במבט של לא יודע אם לנסות לקחת לי את הצלחת או לברוח בחזרה למטה. בסוף הוא החליט לנטוש אותי.

נשארתי שם עד שהחשיך. היה לי פנס ובעזרתו מצאתי את הדרך בחזרה לאוהל. בניגוד לכל הסיכויים- ישנתי מצוין.

img_0232

ואיך אפשר שלא, עם כזה נוף.

למחרת בבוקר התעוררנו בסביבות שבע וחצי. יאן עוד נחר, פשושיק יצא עם השמש לסיור באי, ג׳ון היה באוהל שלו, ואני בדקתי קצת את הסביבה. שלל עופות מים היו עסוקים בניקיון והתרועעות משותפת של בוקר.

אחרי ארוחת בוקר, קיפול האוהלים והתארגנות יצאנו לדרך. התכנית היתה לחתור סביב האי ובין האיים הסמוכים לו, ולהתחיל לחתור חזרה אל סולט ספרינגס איילנד.
בדרך ראינו המון בעלי חיים. כלבי ים, רקונים שהיו עסוקים בשליית צדפות על החוף, עייטים קרחים שקצת קשה לצלם בלי עדשה מתאימה. כאן אפשר לראות אמא ותינוקה.

חלק קטן מהאיים, מסתבר, נמצא גם בבעלות פרטית, של אנשים בעלי ממון, ואסור לעלות עליהם. היום כבר אי אפשר לרכוש את האיים האלה כמובן, אבל פעם זה היה אפשרי, ומאז האיים לו הוחזרו לבעלות המדינה. תמיד משעשע סלאש מעצבן אותי.

בצהריים חתרנו בחזרה. שמחתי וגם הייתי עצובה. שמחתי בעיקר כי כאב לי הגוף מהחתירה. הייתי עצובה, בגלל שהיה לי כל כך כיף, ואני חושבת שהייתי מבלה על האי הזה עוד שבוע כזה בחוסר מעש ממש בכיף. לשבת על החוף, להסתובב על האי, לבשל על הגזייה, לקרוא ספר, ולא לראות כמעט אף נפש אנושית חיה. אני מתגעגעת לזה במיוחד גם עכשיו. קשרנו קשר מצויין עם ג׳ון. הוא אדם מקסים, רגיש, נעים, ומצחיק.

בחלק הבא- ויקטוריה, עיר מקסימה שלא הייתי מתנגדת לגור בה, ואחריה- חופים פראיים, מזג אוויר הפכפך וניתוק מהעולם החיצון. Stay tuned.

חשוב לקחת פסק זמן

כן, אני יודעת.. אני חייבת עוד את המשך הרפתקאותינו בטיול לקנדה. כל הדפים מונחים על השולחן שלי, ואני מתכוונת לעשות את זה ברגע שתשרה עלי ההשראה ויהיה הזמן להמשיך ולתעד. בעיקר בשבילי אגב. לא שאני אשכח את החוויות. אבל הפרטים הקטנים שעושים את הטיול, לפעמים שוכחים, ואני לא רוצה לשכוח.

לא מצליחה לישון כמו שצריך למרות הנסיונות שלי. חלק מזה קשור בוודאי לשינוי העונה, ימים קצרים יותר. חלק בגלל שבתת מודע אני אולי פוחדת שלא אקום בזמן לעבודה, במיוחד כשמדובר בסופי שבוע עמוסים. חלק מזה בגלל אורח החיים שלי שבו אני נחשפת מבחירה למציאות של גיהנום.

והיא לא מפסיקה להכות בי.
וזה לא משהו שייגמר בקרוב, ולא נראה לי שייגמר אפילו בתקופת החיים שלי.

אני אדם אופטימי בדרך כלל. וכתבתי כבר בעבר על כך שאני מאוד מודעת ומאוד נזהרת, ומאוד משתדלת לשמור על עצמי. אני לא צריכה לראות עוד סרטוני זוועה, אני לא צריכה עוד הוכחות וחקירות ותיעודים. אני לא צריכה יותר להסתכל ולהבין שלא משנה מאיפה מזון מהחי מגיע- מעורבת שם התעללות. התעללות קשה יותר ופחות קשה, ובעצם- מי בכלל יכול למדוד כמה קשה ההתעללות? מי עבר את זה בעצמו ויוכל לתת אומדן של אחד עד עשר? כמו שהיו שואלים אותי בבית החולים אחרי הלידה- כמה כואב לך מאחד עד עשר? או אחרי שהתגלה זיהום ברחם- כמה כואב לך מאחד עד עשר?

אז אם מישהו ישאל אותי היום כמה כואב לי בלב, כואב לי מאה, לא עשר.

כואב לי שרוב הסביבה הקרובה שלי, אנשים שאני אוהבת, ממשיכים להעדיף עצימת עיניים והכחשה על פני ההבנה שהם גורמים לכך במו ידיהם. שהם לא מבינים שאין להם שליטה ויכולת לדעת מאיפה ומה.
ביום אחד אני נחשפת להתעללות המחרידה בבתי המטבחיים בדרום אמריקה (ובחייאת- בית מטבחיים זו התעללות בפני עצמה, זה סרט סנאף, אבל ריאליטי), אחר כך מצרפת פרות בהריון שנשחטות והעגלים הבלתי מפותחים שלהן נשלפים מהרחם והופכים למזון לחיות מחמד.

חודש לפני כן משאית מלאה חזירים מתהפכת בכניסה לבית מטבחיים, והחזירים הפצועים, אלה שלא מתו- מקבלים כדור בראש- כי הבעלים שלהם מעדיפים שהם ימותו- ולא יהפכו לבשר, מאשר שחוות שיקום תיקח אותם, תטפל בהם ותאפשר להם המשך חיים נטולי סבל.

את החיים מתוכם הם מוליכים על הכביש לבית המטבחיים. אתם יודעים- על מנת שבעל חיים יהיה שחיט- הוא צריך להיות מסוגל ללכת על הרגליים אל מותו. אלה שלא, נקראים downers, ואלה נזרקים לזבל, או הופכים למזון לחיות מחמד. ואת זה דווקא ראיתי, ואת זה שמעתי. את הצרחות המחרידות של החזירים הלכודים במשאית. וראיתי את עובדי בית המטבחיים מנסים להסתיר את החזירה הזו, שהתמונה שלה לא יוצאת לי מהראש מאז שזה קרה- תוך כדי שהם תוקעים לה כדור בראש, והיא מפרפרת עד שמתה.

בהולנד מריצה מלאה בגופות של גורי חזירים שהאמהות שלהם שכבו עליהם בטעות וחנקו אותם, כי מאלצים אותן להמליט פעם אחר פעם אחר פעם כמות של חזירים שאין להן אפילו מספיק פטמות בכדי להיניק אותם. אבל למה לא- דוחפים לה עוד זירמה ועוד זירמה ועוד זירמה- שיהיו כמה שיותר חזירים. הם מוכנים לקחת את האחוז ה״מקובל״ של מוות בטרם השחיטה.
בית מטבחיים שמתעלל קשות בחזירים מקבל קנס מגוחף של 480 יורו.

הורסים את כדור הארץ במודע, שטופי מוח, בתעשייה הכי מזיקה. אקולוגית, מוסרית.

הסתכלו לה בעיניים ואמרו לי שהבטן שלכם שווה את ההתעללות הזו.
די לעצימת העיניים. פשוט די.

126

127

128

וזו אולי התמונה שאומרת הכל. עובדי בית המטבחיים- שוחטים ואנשי משרד כאחד, מתאחדים על מנת להסתיר את הזוועה מעיני הציבור, שלא יפסיק חלילה לקנות.

129

אני לוקחת כרגע הפסקה של כמה ימים מהאינטרנט. צריכה שקט נפשי, וצריכה לאגור כוחות על מנת שאוכל להמשיך להילחם את המלחמה הארורה הזו.

יכולה לספר לכם בשקט שאנחנו עובדים על מעבר מפה. זה לא יקרה מהר, זה לא יקרה עכשיו, ואולי זה לא יקרה גם יותר מאוחר. אבל זה יקרה. החיים שלי יהיו נקיים ממוצרים שאני מתנגדת לקיומם.

וונקובר איילנד- חלק שלישי- יוצאים לדרך!

הגענו ליום שלישי בשבוע.
הסיכום שלנו היה שאנחנו מגיעים לחניה של התחבורה הציבורית ליד שדה התעופה, משם מגיע רכב של חברת השכרת הקרוואנים לאסוף אותנו למשרדי חברת ההשכרה, בסביבות שמונה וחצי בבוקר.

הגענו בזמן, חוץ מאיתנו היו עוד כמה משפחות. תוך זמן לא ארוך הגיע מעין מיניבוס שאסף את כולנו על פקלאותינו ומשם נסענו למשרדי החברה שנמצאים מחוץ לוונקובר בAbbotsford.

להפתעתנו, גילינו שהבעלים הוא הולנדי. זה היה נחמד. אחת העובדות (גם הולנדית. התברר לי אחר כך שההולנדים אוהבים לעבור לקנדה) הסבירה את כל הדברים החשובים. יציאות של צינורות למים, חשמל, ביוב, מה עושים במקרה של בעיה, איך הכל עובד ומה יש בתוך הקראוון.
הקראוון מאובזר בכלי מטבח וחשמל. מקרר ופריזר, בישול בגז, כל כלי הבישול והאוכל שצריך, קומקום למים חמים, אפילו טוסטר. מגבות, מצעים.

ההתארגנות הראשונית יכולה לקחת שעתיים שלוש וצריך לקחת את זה בחשבון. לעבור על כל הפרטים, להעביר את הבגדים והחפצים שלנו מהמזוודות לארונות (את המזוודות משאירים אצל חברת ההשכרה, כדי שלא תתפוסנה מקום ברכב- אבל לא חובה). ניירת וחתימה על טפסי ביטוח- ואני בהחלט ממליצה על ביטוח מקיף ומלא, ולא כזה שצריך לשלם בו סכום ראשוני של כמה מאות יורו במקרה של נזק. עדיף לקחת את הביטוח המקיף שעולה קצת יותר כסף ולנסוע בראש שקט. הקראוון שלקחנו מיועד על הנייר לחמש נפשות. אז לא. גם עם שני מבוגרים וילד היה לנו לא מרווח. היה בדיוק מספיק. אם היו ברכב חמש נפשות, סביר להניח שבסוף הטיול חלק מהן לא היו מדברות עם חלק מהן.

IMG_0095

משם יצאנו לדרך, קודם להצטיידות של מזון וצרכים אלמנטריים, חומרי ניקיון, נייר טואלט. למלא את המקרר והארונות בכל מה שיידרש לפחות להתחלה.
התכנון היה להגיע ממקום ההשכרה לטרמינל המעבורות והאוניות של Tsawassen.
חברת הספנות שמפעילה את כלי השייט בוונקובר איילנד נקראית BC Ferries, ובשירותיה השתמשנו כאשר עברנו בין האיים עם הקראוון. גודל כלי השייט תלוי במסלול שצריך לשוט. ישנן תחנות גדולות כמו בצאוואסן או נאנאימו (Nanaimo), הנתיב הזה עמוס, כלי השייט גדולים יותר, ובתחנות האלה גם ניתן להזמין מקום החל משעתיים וחצי לפני זמן ההפלגה. לא ניתן להזמין יותר מוקדם. במידה ותגיעו ללא הזמנה, תעלו על בסיס first come first served. בפעמיים שעברנו בטרמינלים הגדולים נאלצנו לחכות למעבורת הבאה בגלל העומס. אני מאמינה שבחודשים פחות חמים גם פחות עמוס. בטרמינלים פחות עמוסים עולים מיידית, וכלי השייט הוא מעבורת לא גדולה יחסית שהרכבים שעולים עליה חונים למעשה באוויר הפתוח. באוניות הגדולות יש שבע קומות, והחניה היא בבטן האוניה. הקומות העליונות מיועדות לנוסעים, ויש בהן מסעדות, חנויות, סיפונים שונים וכדומה.

חברת הספנות מודעת לעומס, ולכן במקומות הפופולריים יותר ישנם מרכזי קניות ומזון צמודים, ואפשר להעביר בהם את הזמן עד להפלגה. מערכת כריזה קוראת לנוסעים לחזור לרכבים כשמתחילה ההעמסה על המעבורת. בתמונה שמתחת אפשר לראות את הכניסה לבטן האוניה.

IMG_0148

המסלול שלנו כלל שייט כפול: אוניה ראשונה בין צאוואסן לSwartz Bay, ומשם מעבורת קטנה יותר שלקחה אותנו לFulford Harbour שבסולט ספרינג איילנד (Salt Springs Island). ההפלגה הראשונה ארכה בערך חמישים דקות, והשניה בערך חצי שעה.

אני מאוד התרגשתי. השייט מרהיב. האוניה שטה לה בין עשרות איים קטנים, חלקם מיושבים וחלקם לא. אם מתרכזים ומסתכלים במים אפשר אפילו לראות מדי פעם דולפינים ויונקים ימיים אחרים. עליתי מייד עם המצלמה לסיפון העליון, הגג של האוניה, והתחלתי לצלם. למרות שהיתה רוח חזקה מאוד והיה קר ואפילו טפטוף קליל, לא נכנעתי. יש לי את הצורך הזה ״להוציא מהמערכת״ את החשק לצלם, ככה שגם אם אחר כך אני אמחק חלק גדול מהתמונות מטעמי איכות, עדיין אני יודעת שאם אני רוצה- יש לי תמונות.

כאן למשל אפשר לראות מעבורת קטנה. עם כמה שהיא קטנה, אתם יכולים לראות את המשאיות והרכבים שנמצאים עליה, בתמונות שאחרי תוכלו לראות את האיים שעברנו דרכם עם האוניה הגדולה:

אחרי שתי הפלגות הגענו לסולט ספרינג איילנד. עייפים ומרוצים. משם עוד היינו צריכים לנהוג עשר דקות אל אתר הקמפינג הראשון שלנו. בגלל כל הסידורים הראשוניים, הצלחנו לעלות על האוניה של ארבע אחר הצהריים, כך שהגענו די מאוחר אל האי, ומה שרצינו היה בעיקר לנוח. היה יום עמוס בפרטים ונופים. למחרת כבר תוכנן לנו מסלול של שייט קייאקים ליומיים בין האיים הקטנים, כך שהחלטנו פשוט להגיע לקמפינג, לנוח, להכין ארוחת ערב ולהתקלח.

אתר הקמפינג שישנו בו נקרא Mowhina Creek Campground.
במהלך הטיול ישנו באתרי קמפינג שונים, שמציעים רמות שירות שנבדלו מאוד אחת מהשניה. חלקם היו סופר נוחים ונעימים, חלק לא ממש, לשמחתי רוב האתרים היו ברמה מאוד גבוהה וכללו את רוב השירותים להם נזקקנו. הרבה יותר נעים להתקלח בקרוואן למשל, כשצינור המים שלו מחובר למערכת המים של הקמפינג- הזרם יותר חזק ולא שומעים את רעשי השאיבה במהלך המקלחת. אם כי אני חייבת לציין שברוב המקומות שבהם היה חיבור למערכת המים- היו גם מקלחות מסודרות ונקיות- ובתשלום של דולר אחד לשלוש דקות (ואנחנו בדרך כלל לא צריכים יותר מחמש דקות). יכולנו להתקלח בכיף במים רותחים, בלי לחכות למים שיתחממו, ובמקלחות יותר מרווחות. כך שבכל פעם שהיינו בקמפינג שהציע מקלחות, השתמשנו בהן. במקרה שלא היו מקלחות בדרך כלל גם לא היה חיבור למערכת ואז התקלחנו בקרוואן, שזה קצת כמו להתקלח בצבא. חלק מהחווייה.

בכל מקרה, אתרי הקמפינג, וגם זה, נמצאים בתוך שטח מיוער, ומחולקים לשטחים המוקצים ללקוחות. בדרך כלל הם יכללו גם שולחן פיקניק, מעין טבעת ברזל כבדה וגדולה שאפשר להבעיר בה אש עם עצים (אפשר לקנות חבילת עצים למדורה במחיר זול בקמפינג, כמו גם שקיות קרח למי שישן באוהלים ומביא צידניות כדי לשמור על טריות המזון וקור המים). בחלק מהאתרים אסור להבעיר אש מעצים אלא רק מברביקיו או מיכל גז.

כדאי לדאוג גם לכל תכשיר אפשרי נגד יתושים.
וחוץ מזה- בעיקר לבידור. בחלק מהמקומות היה גם מגרש משחקים לילדים, חלקם היו ממש על חוף הים, זה נחמד, במיוחד כשיש לכם רק ילד אחד וצריך לשעשע אותו.

באותו ערב גם בישלתי בפעם הראשונה בקרוואן והספקתי לדפוק את הראש בערך חמש פעמים בארונות ששכחתי לסגור. אבל האוכל היה טעים. אפילו חומוס מצאתי.

IMG_0153הלכנו לישון מוקדם. עייפים ומרוצים.
בפוסט הבא אספר על שייט הקייאקים, שללא ספק, היה אחד מההיילייטס של הטיול 🙂